תוקפים את בית המשפט במקום את אוזלת-היד של הפוליטיקאים
הכותב הוא חבר הכנסת לשעבר
בשנים האחרונות הפכה הביקורת על בית המשפט העליון בישראל, בשבטו כבית דין חוקתי, לסוגייה מרכזית המעסיקה את הימין השמרני. הטיעון הבסיסי פשוט, הריבון בדמוקרטיה הוא העם כפי שמיוצג ע"י הכנסת, בית המשפט באקטיביזם שיפוטי, ביחס לסוגיות בהן על הכנסת לעסוק, חורג מתפקידו. הטיעון האמיתי המסתתר מאחורי הביקורת על בית המשפט הוא הטיעון כי בית המשפט מוטה שמאלה, הוא פרוגרסיבי ביחס לעמדות של הנבחרים, העיסוק בשוויון ובזכויות פרט מתנגש עם ערכים לאומיים או דתיים וכך נוצרת התנגשות ערכית, לא פרוצדורלית, בין הנבחרים לבית המשפט.
מכיוון שיש לנו נטייה לייבא מאמריקה לא רק ביגוד או מוצרי חשמל אלא גם את התרבות הפוליטית האמריקאית, האירועים סביב בית המשפט העליון שם מהווים מראה מצוינת עבורנו לצביעות שיש משני צידי המפה הפוליטית בשיח כלפי בית המשפט.
דמוקרטיה לקויה
ארצות הברית בבסיסה היא דמוקרטיה לקויה. מצד אחד נשיאות אשר ניתן לזכות בה בלא רוב של הציבור (שיטת האלקטורים המאפשרת לנשיא להיבחר גם אם רוב הציבור לא בחר בו), ומהצד השני בתי נבחרים, ובעיקר סנט, אשר מעניק ייצוג יתר משמעותי למדינות קטנות (לורמונט עם 650 אלף תושבים שני סנטורים כמו למדינת ניו-יורק עם 19 מיליון). מבנה פוליטי זה מייצר מציאות בה באופן גורף הדרג הנבחר לא יכול לייצג בקידום מדיניות את עמדתם של רוב האזרחים.
רק לשם המחשה, יש רוב ברור בארה"ב שתומך בזכות להפלה בשליש הראשון להריון או במקרים של פגיעה מינית באישה, כ-70% מהאמריקאים תומכים בזכות לנישואין בין בני אותו מין (יותר מאשר במדיניות שמרניות כמו פולין או יפן). אפילו בנושא נשק, בו אמריקאים שונים מאוד משאר אזרחי מדיניות המערב, ל-60% אחוז מבתי האב בארה"ב אין כלל נשק, ויש רוב בציבור לאיסור על מכירת נשקים אוטומטיים. יחד עם זאת מזה עשורים אין חקיקה מסודרת המייצגת את העמדות הללו של הציבור.
את הזכות להפלות בארצות הברית לא הסדיר המחוקק אלא אם בית המשפט באמצעות פסק הדין רו נגד וויד בשנת 1973, מהלך שכאמור לא הגיע באופן בו הסדרות כאלו צריכות להתקדם, ע"י נציגי הריבון. ולכן מה התמיהה או הצעקה על הלגיטימיות של אותו בית משפט לשנות את דעתו ולבטל את אותה הפסיקה כאשר המכהנים בו נהנים מרוב שמרני.
הדרג הנבחר אחראי
הצביעות בפוליטיקה האמריקאית מהווה מראה מצוינת לצביעות במלחמה נגד בית המשפט בישראל. הוויכוח איננו על זכותו של בית המשפט להתערב בהסדרים שמי שצריך להסדירם הוא הריבון אלא על "המחנה" אליו שייך בית המשפט. אם בית המשפט הוא שמרני, הרי שהוא יכפה ערכים שמרנים (גם אם זה לא מייצג את עמדות הציבור - כמו המצב היום בארה"ב), השמרנים יצהלו והפרוגרסיבים יצעקו. וכמובן בישראל, נכון להיום התמונה הפוכה, בית המשפט נתפס כפרוגרסיבי וככזה הלא מייצג ציבור אשר מחזיק בעמדות שמרניות יותר.
הלקח אותו עלינו ללמוד בהתפרקות האמון האמריקאי בבית המשפט ובכלל בכללי המשחק הדמוקרטיים, הוא כי בית המשפט תמיד הופך קורבן לאימפוטנציה של הדרג הנבחר. גם בישראל, חוסר היכולת והרצון של המערכת הפוליטית לקדם הכרעות בסוגיות ליבה (כמו חוק הגיוס או סוגיות הנוגעות להפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי) מהוות את הכר המאלץ את בית המשפט להתערב, ואת הבסיס להתקפות בוטות שהיום מגיעות מהימין השמרני, אם רוח השופטים הייתה יותר שמרנית אותן התקפות היו מגיעות משמאל.
בשורה התחתונה עלינו כמדינה להיזהר ולהתרחק מאוד מייבוא השיח האמריקאי (הפרוגרסיבי והשמרני כאחד) המייצגים אומה יותר ויותר מקוטבת ולא מתפקדת במוסדותיה. עלינו להתמקד בדרישה מהדרג הנבחר לקדם הכרעות מבוססות על הסכמות ופרגמטיזם, ולא לתת להם לבלבל אותנו עם שיח אודות אויב בדמות בית המשפט. הבעיה הייתה ועודנה הדרג הנבחר והאחריות היא עליו.
