הפגנה של פעילים למען איכות הסביבה בברלין / צילום: Associated Press, Markus Schreiber
הכותבת היא סמנכ"לית מחקר בילין לפידות. אין לראות באמור הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם
אפקט החממה ומשבר האקלים הם כבר לא תחזיות פסימיות לעתיד אלא המציאות שאנחנו חיים בה. לפי מחקרים, עלייה של 2-1.5 מעלות צלזיוס בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ ביחס לטמפרטורה ששררה טרם המהפכה התעשייתית תגרור השלכות קטסטרופליות על החיים שלנו, ואנחנו כבר קרובים לשם. אחד הגורמים העיקריים למשבר הוא הרגלי הייצור בתעשייה העולמית, שגורמים פליטת גזים מזהמים ותורמים לעלייה בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ.
האטמוספירה שלנו מלאה בגזים שכולאים את החום בכדור הארץ, כמו חנקן דו-חמצני, מתאן, אוזון ועוד - והעיקרי שבהם הוא פחמן דו-חמצני. בעיקרון מדובר בתופעה חיובית: ללא אפקט החממה, הפלנטה שלנו הייתה קופאת, אלא שפליטה מוגזמת של גזי חממה הגבירה את האפקט והביאה להתחממות מוגזמת שגורמת לנזק.
כדי להפחית את ההתחממות הגלובלית, נדרש להפחית כמה שיותר את ריכוז הפחמן הדו-חמצני (CO2) שבאוויר. מאז החתימה על הסכם פריז ב-2016, מושקעים מאמצים אדירים מצד מדינות וחברות להפחתת פליטות גזי החממה - בין היתר באמצעות מעבר לייצור אנרגיה בדרכים ירוקות, על חשבון תחנות כוח מזהמות מבוססות פחם; גביית מסים עבור ייצור במדינות שאין בהן פיקוח על פליטות; הטבות מס עבור אחסון CO2; ופיתוח שוקי פחמן ומסחר בהיתרים לפליטת מזהמים.
כדי לעמוד ביעד הנדרש - הפחתה של כ-10 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה עד ל-2050 - הפחתת פליטות לא תספיק, ויש צורך ממשי בלכידת פחמן דו-חמצני ישירות מהאוויר. הדרך הפשוטה היא נטיעת עצים, אבל למרבה הצער, אין מספיק עצים ואין מספיק שטחים כדי ללכוד את כמות הפחמן הדו-חמצני הנדרשת בפרק הזמן שיש לנו. לכן, הצורך בלכידת פחמן הוליד בשנים האחרונות שוק חדש של סטארט-אפים וחברות הייטק, שמפתחות טכנולוגיות יעילות ומגוונות לפתרון בעיית פליטת המזהמים לאטמוספירה.
קשה למצוא כיום חברות סחירות העוסקות בתחום, אבל בשנתיים האחרונות הושקעו והתקבלו החלטות השקעה בשוק הזה בהיקפים של מיליארדי דולרים, ובין המשקיעים אפשר למצוא מדינות, וכן חברות מכובדות כמו שופיפיי, מיקרוסופט, מטה, אמזון, מקינזי, אלפאבית, סטרייפ ועוד.
שוקי הפחמן: רעיון טוב - רק שהוא לא עובד
נכון להיום, כ-40 מדינות וכ-20 ערים ומחוזות הקימו שוק CO2. זוהי מערכת מסחר שבה סוחרים ביחידות של היתרי פליטת גזי חממה, והיא מאפשרת לחברות דרך נוספת למעבר לאפס פליטות נטו, בהתאם לדרישות במדינות רבות.
השוק מבוסס על מערכת Cap and Trade האמריקאית, שלפיה הממשלה מציבה רף עליון של CO2 שמותר לתעשייה לפלוט, והיא מחלקת את הכמות למספר רב של היתרים. חברה שמצליחה להפחית את הזיהום מתחת לרף שהוגדר לה - יכולה למכור את "יתרת הזיהום" שלה לאחרים, מה שמייצר עבורה תמריץ חיובי לצמצם את הזיהום. מצד השני, חברה שמזהמת יותר ממה שהוגדר לה, חייבת לקנות "זכויות זיהום" - וזה מייצר עבורה תמריץ להפחית את הזיהום, כדי שלא תצטרך לשלם עליו כסף.
למרות שהשיטה נשמעת מצוינת, פליטות ה-CO2 המשיכו לעלות עם השנים, וזאת משום שמחיר היתר CO2 היה נמוך מדי, ולא סיפק סיבה טובה מספיק לחסוך בפליטות. נוסף על כך, הקנסות שהוטלו על חריגה ממכסת הפליטות נמוכים, לא אפקטיביים וקרובים מאוד למחיר של היתר בשוק ה-CO2. ונוסף על הכול, קשה למדוד במדויק את פליטות ה-CO2 במפעלים, ולתת ציונים לחברות.
שוק חדש: טכנולוגיות שלוכדות פחמן דו-חמצני מהאוויר
למאבק בהתחממות הגלובלית פוטנציאל צמיחה אדיר, וההערכות המומחים הן שמדובר בשוק עם פוטנציאל של כ-500 מיליארד דולר בשנה. בין שלל החברות המפתחות טכנולוגיות בתחום, יש כמה שכדאי לשים אליהן לב.
Climeworks השוויצרית ו-Carbon Engineering הקנדית, שהוקמו ב-2009, פיתחו מאווררים ענקיים, שיחד עם תהליכים כימיים מורכבים ופילטרים לוכדים את ה-CO2 מהאוויר. היות שעד לאחרונה ארה"ב לא סיפקה תמריצים להטמנת CO2, הן מכרו אותו.
לשתי החברות הבולטות מצטרפות גם Global Thermostat האמריקאית, שנוסדה ב-2010 והמציאה טכנולוגיה ללכידת CO2 ישירות מהאטמוספירה וממפעלים מזהמים, וחברת CO2 solutions הקנדית, שהוקמה ב-1997 ופיתחה טכנולוגיה ללכידת CO2, המבוססת על חיקוי של ריאות האדם.
עוד חברה שעוסקת בתחום היא Mission Zero האמריקאית, שנוסדה ב-2020 ומפתחת מערכת ללכידת CO2 מהאוויר. הייחודיות שלה היא בעלויות והאנרגיה הנמוכות שהמערכת שלה צורכת. בהשראת האופן שבו גופנו מפריש החוצה את ה-CO2 שאנחנו נושמים, החברה פיתחה תהליך שלוכד CO2 בצורתו האורגנית, ומרכז אותו כגז טהור.
עד 2017 מכרה Climeworks את ה- CO2 לחממות חקלאיות בשווייץ, שם השתמשו בו לגידול ירקות, וכן לחברות משקאות, שהשתמשו בו לייצור משקאות מוגזים. ב-2017 החלה החברה לעבוד עם Carbfix האיסלנדית, שממיסה את ה-CO2 במים ומזריקה אותו לסלעי בזלת נקבוביים בעומק האדמה. כשה-CO2 נמצא מתחת לפני האדמה, הוא חובר לסידן, למגנזיום ולברזל, ותוך כשנתיים מתמצק למינרלים, הופך לאבן ונקבר לנצח. Carbfix גייסה השנה 650 מיליון דולר - גיוס הכספים הגדול ביותר עד כה בתחום לכידת ה-CO2.
Carbfix מתכוונת ללכוד עוד השנה כ-4,000 טונות של CO2, והיעד שלה הוא סדרי גודל משמעותיים יותר, של כמיליארד טונות. החברה הרחיבה את השימוש במים לשימוש גם במי ים מלוחים, וזה הפרויקט הבא שעליו היא עובדת. נכון להיום Climeworks גובה כ-1,000 דולר לטונה CO2, אך מעריכים כי המחיר צפוי לרדת לכ-200 דולר לטונה עד שנת 2030.
שיטה נוספת ללכידת CO2 מהאוויר מבוססת על האיזון הקבוע בין ריכוז ה-CO2 שבמי האוקיינוסים ובין ריכוזו באוויר. טכנולוגיות שפותחו מבוססות על הפחתת ריכוז ה-CO2 במי האוקיינוסים (אשר נהפכו כתוצאה מעליית ריכוז ה-CO2 לחומציים יותר), מה שגורם לאוקיינוסים לספוח לתוכם CO2 מהאוויר.
Planetary Technologies הקנדית מנטרלת חלק מה-CO2 שבמי הים, והופכת אותו לסודיום ביקרבונט, שנשאר במצב זה במי הים. עלות הביצוע בשיטה זו היא כ-800 דולרים לטונה, והשאיפה היא להגיע בעתיד לכ-75 דולרים לטונה.
Vesta עובדת על אותו עיקרון - היא מוסיפה חול ייחודי לחופים, שמונע את התחמצות האוקיינוסים, ובכך גורם לאוקיינוסים לספוח CO2 מהאוויר.
ניתן לראות חברות נוספות המפתחות טכנולוגיות המבוססות על עקרון האיזון - Ebb, שמפחיתה חומציות באמצעות אלקטרוליזה, Running Tide, שסופחת CO2 באמצעות אצות מיוחדות, ו-Seachange, שהופכת את הפחמן שבמי הים לחומר דמוי צדפות.
דרך נוספת ללכידת CO2 מהאוויר היא הגברת הספיחה של CO2 מהאוויר למינרלים ביבשה - טכנולוגיה שמפתחות חברות כמו Eion ו-Heirloom.
כדי להדגיש עד כמה הנושא בוער עבור מדינות, במאי האחרון השיק משרד האנרגיה האמריקאי תוכנית בהיקף של 3.5 מיליארד דולר לפיתוח ארבעה מפעלים ללכידת CO2 מהאוויר. נכון להיום, עולה כי לכידת CO2 מהאוויר וממפעלים קיימים עודנה יקרה ולא משתלמת לביצוע, מה גם שלכידת CO2 במפעל מזהם קיים פוגעת בתפוקת המפעל.
הצפי הוא שהמחיר יירד עם השנים, ושהתפוקות ייפגעו פחות, עד שיגיע מצב שבו ישתלם לחברות פרטיות להקים מתקני לכידת פחמן בעצמן. כעת, נראה שהחלטה כזו של הממשלה מדגישה שלמרות העלות הכבדה, כדאי לממשלות להתמודד עם לכידה ואחסון של CO2 יותר מאשר עם ההשלכות של חוסר מעש אל מול המצב הקיים.