רוברט לבנדובסקי שנמכר החודש על ידי באיירן מינכן. רק הקיץ כבר נרשמו 14 העברות של 40 מיליון יורו ומעלה / צילום: Associated Press, Wilfredo Lee
מי שעוקב אחרי תקשורת הספורט העולמית בשבועות האחרונים יכול לחשוב שמעולם לא הייתה קורונה ומועדונים לא שקועים בחובות עד צוואר. שוק העברות הכדורגלנים פורח, ולמרות שהמועד לסגירת חלון ההעברות עוד רחוק, נרשמו כבר 14 העברות של 40 מיליון אירו ומעלה לשחקן. לשם השוואה, בשנה שעברה, בכל חלון ההעברות הקייצי, נרשמו תשע ההעברות כאלו. ההעברות כוללות פחות או יותר את כל הקבוצות, כולל את מי שאין להן - ברצלונה שקועה בחובות של יותר ממיליארד אירו אבל כבר התחייבה בחלון הנוכחי לרכש של יותר ממאה מיליון אירו.
אם שוק הנדל"ן יכול, אז למה הכדורגל לא?
שוק ההעברות הפך גם לנושא חם בקרב פירמות ואנליסטים שמנסים לייצר הערכות שווי עבור קבוצות. המטרה: לתת לקבוצה את המידע המלא והמקיף ביותר לפני שהיא מגיעה לרכוש שחקן ולייצר עבורה בסוף שורה תחתונה אחת - כמה כסף הוא באמת שווה. הרעיון בגדול אמור להיות פשוט: אם שוק הרכב או שוק הנדל"ן מתנהל על פי פרמטרים שונים שמייצרים תמונה פחות או יותר סבירה לפני עסקה, למה עולם הכדורגל לא יכול להתנהל באופן דומה?
האנליזות האלו אמורות לפתור הרבה באגים היסטוריים וסימני שאלה: האם ניימאר היה שווה 222 מיליון אירו כשפריז רכשה אותו מברצלונה בקיץ 2017? האם רוברט לבנדובסקי שנמכר החודש על ידי באיירן מינכן הוא "המחטף של הקיץ", לאור העובדה שברצלונה שילמה עליו רק 50 מיליון אירו? והאם ריאל מדריד שרכשה הקיץ ב-80 מיליון אירו את אורליאן צ’ואמני, ילד בן 22 ממונאקו עם משחק אחד מלא בלבד בנבחרת צרפת, שילמה את מחיר השוק או הרבה מעבר?
המחשבה על יצירת מודל שווי לשוק ההעברות קיבל תאוצה ככל שהשוק איבד פרופורציה. ב-2019, השנה האחרונה שלפני הקורונה נרכשו שחקנים על ידי חמש הליגות הגדולות באירופה (אנגליה, גרמניה, איטליה, ספרד, צרפת) בסכום כולל של 6.6 מיליארד אירו - יותר מפי ארבעה מהסכום ששולם עשר שנים לפני כן. תשעה מועדונים הוציאו במהלך עשור אחד מעל מיליון אירו על רכש. מנצ’סטר סיטי (1.6 מיליארד אירו) וברצלונה (1.5 מיליארד אירו) הן נקודת הקיצון של אותו עשור.
אם פותחים את הפריזמה לכלל הליגות בעולם - הרי ש-2019 הייתה השנה הראשונה בהיסטוריה שבה הוציאו מועדוני כדורגל בעולם מעל 10 מיליארד אירו על רכישה ומכירה של שחקנים. ונזכיר, הטירוף הזה מתרחש פחות או יותר בשני חלונות זמן קצרים: תקופה של כחודש וחצי בקיץ ועוד חודש אחד בחורף.
השוק חי על ניצול הזדמנויות ופסיכולוגיה
מודל השווי של CIES, המתמחה בדמוגרפיה של הכדורגל העולמי, הושתת על שמונה פרמטרים עיקריים שכוללים יכולת ספורטיבית של שחקן, אינפלציה, גיל, התפתחות קריירה, משך שנים שנותרו לשחקן בחוזה ועוד. המודל בחן 1,790 העברות בכדורגל האירופי בין יולי 2012 לינואר 2020 ודיווח על כ-80% דיוק בין הערכת השווי שניתנה לשחקן לבין סכום ההעברה בפועל.
מודל אחר נבנה על ידי חברת הייעוץ והחשבונאות הגלובאלית KPMG שנותנת מזה כמה שנים גם ייעוץ לתחום הכדורגל המקצועני. מודל חדש יחסית הוצע על ידי מחלקת הכלכלה באוניברסיטת נוישאטל בשוויץ שכלל הערכת שווי הנסמכת על 12 נתונים שונים. המודל בחן את עצמו דרך שוק העברות השחקנים בין 2012 ל-2021. גם המודל הזה הגיע לסביבות 85% דיוק.
אבל התובנות המעניינות יותר במחקר של נוישאטל היו אחרות. הן גילו כי בסופו של דבר כל שוק הכדורגל חי על ניצול הזדמנויות ופסיכולוגיה. למשל, ישנן קבוצות שבאופן קבוע משלמות יותר ממחיר השוק על מנת להבטיח את הרכישה - למשל, מנצ’סטר סיטי וארסנל לפי המחקר שילמו בממוצע 10% יותר מהשווי המוערך של שחקן. במונחים של כסף על פני עשור - סיטי "שרפה" כ-150 מיליון אירו על רכישות שחקנים מעל השווי האמיתי שלהם.
בצד השני, צ’לסי העשירה התנהלה בשוק באופן הרבה יותר מחושב ושילמה בעשור הזה 16% פחות על שחקנים בהשוואה למחיר השוק המוערך שלהם.
עסקה לרכישת שחקן ב-50 מיליון אירו זוכה באופן טבעי לכותרות הגדולות, אבל המגה-עסקאות הללו לא מתארות את מה שמתרחש בקרב אלפי מועדונים. רוב ההעברות מתקיימות ב"אזור הדמדומים" של הכדורגל. כלומר, בעסקאות קטנות יחסית על ידי קבוצות מדרגים נמוכים. דווקא עבורן המודלים הללו הם קריטיים - נפילה ב-4-5 מיליון אירו עם רכש יכולה להיות גיבנת שקבוצה קטנה לא תצא ממנה.
במקומות של הכסף הקטן אין לעתים מספיק מידע איכותי על שחקנים והאנליזה מתקשה לפגוע. פילוח של השוק מראה כי 64% מהכסף שמושקע בשוק ההעברות נעשה בהעברות "קטנות" של פחות מ-10 מיליון אירו, בעוד שבצד השני רק 3% מהעברות בכדורגל העולמי הן של שחקנים במחיר של 50 מיליון אירו ומעלה.
האנליזות גם לא מצליחות לתת מענה לאירועים נקודתיים שגוררים את המחיר לעיתים בעשרות אחוזים למעלה או למטה. למשל - קבוצה שנרכשה על ידי בעלים חדש שמעוניין לזכות מיד באליפות ומשקיע כל סכום; או קבוצה שפתחה את העונה גרוע וחוששת מירידת ליגה ובחלון ההעברות של ינואר הבעלים שלה משקיע סכומים גבוהים, מעל מחיר השוק, רק כדי לשרוד; או קבוצה שחוששת שלא תיכנס לליגת האלופות.
מה בעצם שווה מחיר השוק שנקבע?
במקרים אחרים זו קבוצה שקיבלה סכום כסף גדול על מכירת שחקן ובאופן אוטומטי מרגישה חופשיה יותר לשלם סכומים גבוהים יותר. הדוגמה הטובה ביותר לאירוע כזה היא ברצלונה בקיץ 2017 - מיד אחרי שמכרה את ניימאר לפריז בסכום שיא בכל הזמנים, מיהרה לשלם לליברפול סכום מופרז של 135 מיליון אירו על פיליפה קוטיניו. הערך הריאלי של קוטיניו עמד אז על כ-90 מיליון אירו.
או במקרה של ריאל מדריד שמסע הרכש הגדול שלה תוכנן מזה חודשים ארוכים סביב רכישת קיליאן אמבפה מפריז. בקיץ הנוכחי זה היה אמור לקרות סוף סוף. בסופו של דבר אמבפה הבריז ברגע האחרון ונשאר בפריז, וריאל - שלפי דיווחים בתקשורת נקלעה לפאניקה הוציאה 80 מיליון אירו על הקשר האחורי הצרפתי אורליאן צ’ואמני.
במועד שריאל רכשה את צ’ואמני, השוק - חברות אנליזה פירמות מקצועיות העוסקות בהערכות שווי לכדורגלנים - העריכו אותו ב-50-60 מיליון אירו. זו הייתה הערכת שווי נדיבה יחסית לאנליזות אחרות שנתנו לצ’ואמני גם פחות מ-30 מיליון אירו שבועות לפני הרכישה.
ב"פוטבול טרנספר" שמנתח את המחירים שמשולמים עבור שחקנים כתבו כי זהו לא סכום שאמור לצאת על שחקן כזה - "הוא לא שחקן שמוכר כרטיסים כמו אמבפה, הוא קשר אחורי, והוא רשם רק הופעה אחת מלאה בנבחרת צרפת". אז מה מחיר השוק במקרה הזה? המחיר נקבע על ידי קבוצת כדורגל לחוצה, עשירה, שאיבדה שחקן אחר, ו"רצתה להשכיח מהאוהדים כמה שיותר מהר את הקטסטרופה של אמבפה".