מדפי לחם / צילום: תמר מצפי
זו אחת השאלות החביבות עלי בנוגע לכשלי "מדע" הסטטיסטיקה: מה ההסתברות שהאדם הבא שנפגוש יהיה עם יותר רגליים מהממוצע? התשובה המפתיעה היא שזה יקרה בוודאות כמעט של 100%. זאת, בגלל שמספר הרגליים הממוצע של בני האדם בישראל ובעולם נמוך מעט (ממש מעט) מ־2, מאחר ויש אנשים ספורים בעלי רגל אחת, או בלי רגליים כלל, אבל אין בעולם אנשים בעלי 3 או 4 רגליים, מה שמוריד את הממוצע מתחת ל־2.
החמישון התחתון במקשה אחת? לעג לרש
מה המשמעות לכך שבממוצע לכל אדם יש פחות מ־2 רגליים? אין משמעות. לא בכדי לא מוכרים נעליים בודדות באף חנות שאתם מכירים. אבל האבסורד היפהפה הזה חשוב כדי להזכיר לנו שגם אם ממטירים עלינו אינספור מספרים וממוצעים, רבים מהם לא רלוונטיים לכלום. נתונים סטטיסטיים קריטיים לכל דיון, אבל הם גם כלי מניפולטיבי ואפילו מסוכן.
הדוגמה הטרייה האחרונה הייתה הטענה הרווחת שנשמעה בשבועיים האחרונים, וגם אושרה השבוע במבחן המשרוקית של גלובס, שהעניים בישראל כלל לא צורכים לחם פרוס - אז כדאי להרגיע עם החשש הגדול מעליית מחירי הלחם שאושרה השבוע (התייקרות בשיעור 21% בשתי פעימות, מתוך כוונה לבטל סופית את הפיקוח על מחירי הלחם באפריל 2023).
לפי נתוני הלמ"ס שצוטטו בהרחבה, וגם הופיעו במחקר שפרסמה הכנסת, ההוצאה החודשית הממוצעת של משק בית מהחמישון התחתון על אותם לחמים מסובסדים - בעיקר לחם פרוס ולחם אחיד - עומדת על 8.5 שקל ו־4 שקל בלבד, בהתאמה, לעומת 48.6 שקלים בממוצע על פיתות, למשל, מה שאמור להכניס את כולנו ליותר פרופורציה. תוסיפו 21% (ואפילו 36%, שיעור ההתייקרות המקורית שתוכננה) ל־12.5 שקלים, ותראו שזה באמת כלום ושום דבר.
ולמה זה כל כך בעייתי? כי לשים במקשה אחת את כל אנשי החמישון התחתון (עשירונים 1 ו־2), חמישית מהאוכלוסיה הכוללת 522 אלף משקי בית בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר (8,530 שקל הכנסה נטו למשק בית), זה בעיקר לעג לרש. קרוב לוודאי שההבדלים בתוך אותה קבוצה "הומוגנית" אומללה, אינם שונים בהרבה מהשונות בין אנשי החמישון העליון, שכולל כמובן גם הוא 522 אלף משקי בית - חלקם בעלי הכנסה של עשרות אלפי שקלים וחלקם בעלי משכורת חודשית של מיליונים.
גם אני סבור שטוב יקרה אם הפיקוח על רוב המוצרים יעלם מן העולם. עדיפה תחרות בריאה שתשחק את שולי הרווח של היצרנים. ועם זאת, כשמדובר על האוכל הכי בסיסי והכי סמלי מזה אלפי שנים (החל מ"בזיעת אפך תאכל לחם" לאדם הראשון, דרך "אם אין לחם תאכלו עוגות" של מארי אנטואנט, ועד ל"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם" של הדודאים), הייתי מחלק כיכרות לחם לגמרי בחינם, או לכל הפחות משאיר את הפיקוח ואת הסובסידיה. ודאי כל עוד שמנת מתוקה, למשל, 38% שומן, נמצאת בפיקוח, או כל עוד מסבסדים פה אלפי דירות בהגרלה למעמד הביניים, באובדן הכנסות של מאות אלפי שקלים בממוצע לדירה.
מה יקרה אם נכפיל את מחירי התרופות?
הממוצע שמשלמת קבוצה המונה יותר מחצי מיליון משפחות לא באמת חשוב, אם יש בהם אפילו מאות בודדות הרעבות ללחם. אם כבר, הממוצע מוכיח כמה זול למדינה להמשיך לסבסד את אותו מוצר. אותו חמישון תחתון מוציא למשל 27.5 שקל בלבד על תרופות בקופ"ח (לעומת 51.8 שקל שמוציא החמישון העליון), אבל ברור מה עלול לקרות אם חלילה אותן הוצאות יעלו להם פי שניים. לא מדובר על הוצאה של עוד 27.5 שקל "בממוצע" לחצי מיליון משפחות, אלא במאות או אלפי שקלים לכמה משפחות אומללות, שמלבד הכנסתן הנמוכה מתמודדות גם עם בעיות בריאותיות, לפעמים בסכומים של אלפי שקלים בחודש.
ועד כמה הסטטיסטיקה בעייתית? לפי אותם נתוני למ"ס החמישון התחתון מוציא בממוצע 77 שקל על בשר כבש וגדי, לעומת 11 שקל בלבד שמוציא החמישון העליון. על בשר בקר טרי הם מוציאים קצת יותר מ־138 שקל, לעומת 112.7 שקל שמוציא החמישון העליון. רק היה חסר שהפוליטיקאים ינופפו באקסלים כדי לומר להם "אם אין לחם, תאכלו שווארמה".
כוכבי השבוע
בעד: המטרו נוסע במוסדות התכנון
צריך הרבה מאוד דמיון כדי לראות את המטרו נוסע מתחת לגוש דן. אבל דווקא בגלל זה מעודד וחשוב לראות שלפחות העולם התכנוני מתאמץ להוכיח שמבחינתו זו עובדה מוגמרת, שלפיה יישק דבר.
השבוע המליצה ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) למנוע מתן היתרים להקמת פרויקטים מכוח תמ"א 38 בכל הטבעת הראשונה הקרובה לכל אחת מהתחנות העתידיות של המטרו. כן, מדובר בבחירה בציפורים שעל העץ (תחנת רכבת תאפשר למקסם זכויות בנייה בפרויקטים של פינוי־בינוי) במקום לטפח את הציפור שכבר יש לנו ביד (תמ"א 38, המאפשרת הקמת 2־3 קומות לבניין).
אבל כשהמדינה עצמה עומדת להשקיע מיליארדים עבור אותו חלום, וכשמדובר בכמות גדולה פי כמה של ציפורים ובצורך אדיר לכמה שיותר זכויות בנייה, זה לגמרי מתבקש ומחויב המציאות.
נגד: המשפטנים מתכננים את המדינה
הקמת היישוב חנון בעוטף עזה לא תאושר בשבוע הבא בממשלה, למורת רוחה של שרת הפנים איילת שקד, בגלל קביעת היועמ"שית שמדובר בהחלטה בלתי קבילה ערב בחירות.
גם מס דירה שלישית בוטל ב־2017 לאחר שכבר אושר בממשלה ובכנסת, בגלל החלטת משפטנים - שופטי בג"ץ. כך גם תיקון חוק המכר שאושר לאחרונה בממשלה, הכולל ביטול חלק מהצמדת הדירות למדד תשומות הבנייה, עומד כרגע למבחן שופטי העליון.
המבחן המשפטי הוא חלק מהמשחק הדמוקרטי, אבל מוכרחים להתריע, שוב, שהוא הפך למוצא הקל. שר האוצר ליברמן (המתנגד להקמת יישובים חדשים) לא רוצה לריב עם שרת הפנים, שר המשפטים סער (שאנשי משרדו ביקרו בחריפות את תיקון חוק המכר החדש) לא רוצה לריב עם שר השיכון, אז הם נותנים לבית המשפט להחליט בשבילם. כשהשיקולים הם חוקתיים ולא תכנוניים, כולנו יוצאים מופסדים.