אמהות בודדות / צילום: Shutterstock
הכותבת היא חברת סגל בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב
כבר יותר מעשור ששופטים רבים בבתי המשפט לענייני משפחה בוחרים להתעלם מהעובדה שברוב המשפחות בישראל האמהות הן ההורה המטפל העיקרי. בחודשים האחרונים מהלך מחיקת האמהות עלה מדרגה.
מסתבר כי יש שופטים המסרבים להכיר משפטית באם כהורה המטפל העיקרי, גם במקרים שבהם היא ממלאת את התפקיד הזה על־פי הכרעת השופט או בהסכמת שני ההורים. כך, האם נדרשת לשאת בעיקר הנטל הטיפולי בילדים בלי ההכרה והתמיכה המשפטית המתאימה.
דוגמה מאלפת למהלך המסוכן הזה הוא פסק דינו של השופט אסף זגורי שניתן בחודש מרץ האחרון. במקרה הנידון, בית המשפט קבע כי האב לא הוכיח נכונות לקחת חלק שווה, או עקבי, בטיפול בשלושת ילדיו, וכי האם נושאת בעיקר הנטל. השופט קבע לגבי שלושת הילדים כי "הבסיס הבטוח שלהם הוא הבית שבו נמצאת האם", וכי "חיי השגרה של הילדים הם בביתם עם אמם".
חרף הממצאים העובדתיים הללו, וחרף חלוקת זמני שהות לא שווים והבעת ספק אם האב יעמוד בהסדרי השהות שנקבעו לו, השופט סירב לסמן את האם כהורה המשמורן הפיזי של הילדים, או כמי שממלאת את האחריות ההורית הטיפולית העיקרית. גם את ביתה הוא סימן כבית העיקרי רק לצורך "סוגיית המזונות".
השופט התפלפל האם ראוי לסמן את האם כמשמורנית במקרה זה, והכריע, בעקבות שופטים אחרים, כי מדובר במושג "חלול", וכי יש להעדיף המשגה של "זמני שהות" ו"אחריות הורית משותפת". כך, אם האם תבקש לקבל החלטה הדרושה לטיפול המיטיב לילדים, או תרצה תמיכה מהמדינה כמי שנושאת בעיקר הטיפול בילדים - מעמדה המשפטי יהיה כשל האב, שבוחר שלא לטפל בילדיו באופן משמעותי.
מהפכה בהסדר המשמורת
מחקרה של עו"ד אורית ג'קמן־לדאני מתעד את עומק המהפכה שמובילים בעשור האחרון שופטי המשפחה בקשר להסדרי משמורת של ילדים. היא מצאה כי בין השנים 2008־2018, רוב פסקי הדין שבתי המשפט לענייני משפחה פרסמו, קבעו משמורת פיזית משותפת, עם חלוקת זמנים דומה או שווה בין בתי ההורים. בנוסף, שיעור פסקי הדין שקבעו משמורת פיזית בלעדית לאב זינק ל־17%. כך, שופטי המשפחה בוחרים להתעלם מהחוק הכתוב, הקובע כי יש לתת עדיפות לאמהות כמשמורניות פיזיות לילדים עד הגיעם לגיל שש, ומבקשים, לכאורה, לקדם הורות שוויוניות.
אבל מה שקורה בזמן האחרון הוא הרבה מעבר לוויכוח האם על בתי המשפט לחנך הורים על־ידי כפייה של הסדרי הורות שווים, גם אם מדובר במשפחה עם הורות ממוגדרת. מסתבר כי ארגוני הגברים הצליחו לשכנע את שופטי ישראל שאסור לתת הכרה משפטית להורה מטפל עיקרי, גם כאשר עולה מהסדר הגירושים שיש הורה כזה.
הגיעו הדברים לכדי כך שיש שופטים המוחקים תביעות למשמורת בטענה המופרכת שמושג המשמורת בוטל, תוך שהם קובעים כי הם מוכנים לדון רק ב"אחריות ההורית של ההורים על ילדיהם, כאשר ככלל מדובר באחריות הורית משותפת". יש אפילו שופטים המסרבים לאשר הסכם שההורים מגישים לאישור בית המשפט, רק בגלל שכתוב בו שהאם היא המשמורנית הפיזית של הילדים.
לאמץ "אחריות הוריות"
אני מתקשה לחשוב על עוד סוגיה שלגביה שופטים מסרבים לסמן את המצב העובדתי כהווייתו. נהפוך הוא - שופטים אמורים להיות עסוקים במתן שם משפטי מדויק ואחיד למצב עובדתי מסוים. והנה, כשזה מגיע למה שאמהות עושות עבור ילדיהן, השופטים מתעקשים להפוך את עבודתן לשקופה.
גם אם השופטים מבקשים לוותר על המושג "משמורת", ההמרה שלו במושג "אחריות הורית משותפת" היא כוללנית ומטעה ויוצרת מצג שווא של הורות שוויונית וזהה. זאת, כאמור, גם במקרים הנפוצים שבהם כל אחד מההורים ממלא תפקיד אחר בחיי הילדים.
אני קוראת לשופטים לאמץ טיפולוגיה של "אחריות הוריות": אחריות ליבתית, אחריות טיפולית שגרתית, אחריות טיפולית ניהולית, אחריות משפטית ואחריות כלכלית. כאשר אחד מההורים נושא בנטל העיקרי של סוג אחריות הורית מסוים, יש לסמן אותו בהתאם. "הורה משמורן פיזי", "הורה מטפל עיקרי" ו"בית עיקרי" הם לא מושגים חלולים, אלא מושגים משפטיים ראויים לתפקיד חשוב מאין כמותו.