החלטת השופטת אריאלה גילצר־כץ לאשר ניהול תובענה ייצוגית נגד חברת וולט היא דרמה של ממש בעידן האפליקציות ככלל ובתחום המסעדנות בפרט. וולט פרצה לחיינו לפני כמה שנים והלכה והתעצמה לכדי אימפריה של ממש במיוחד בתקופת הקורונה. קצב הגידול של החברה תפח בקצב מסחרר. החברה החלה לפעול בישראל בנובמבר 2018, והיא מעסיקה כיום כבר כ־12 אלף שליחים.
■ שליחי וולט יוכרו כעובדים? הייצוגית שמאיימת על המודל העסקי של החברה
הגידול הדרמטי בכמות השליחים אינו רק פולקלור, צבע או יחסי ציבור לחברה. לטעמי, נתונים אלה רלוונטיים לעצם השאלה האם יש להכיר בשליחים כעובדי החברה או כעצמאים שנותנים שירות לחברה.
השליחים מועסקים כפרינלסרים. על כן, מועמדים נדרשים לפתוח מראש תיק במס הכנסה ובמע"מ. בהמשך, הם חותמים על חוזה שבו הם מאשרים כי יועסקו כעצמאים, ואם ייקבע כי חלו ביניהם יחסי עובד־מעסיק - אזי העובד מתחייב לשפות את החברה בגין קביעה זו. חרף זאת, הצעירים נוהרים לעבוד בוולט, עד כדי כך שיש לחברה רשימת המתנה גדולה (לטענתה, 25 אלף ממתינים).
החברה מעודדת צעירים להצטרף בעזרת הגמישות
וולט מזמינה את הצעירים להיות שליחים בחברה, תוך שהיא מצהירה: "בא לך לעבוד בערב או אולי כמה שעות בצהריים? הזמן שלך הוא זה שקובע. מתי שמתאים לך, מתאים לנו... למי שרוצה חופש וגמישות. להיות הבוס של עצמך. יש לך את החופש להחליט מתי וכמה לעבוד: אפשר לשריין שעות עבודה מראש כדי להבטיח תשלום שעתי מינימלי, או להיכנס בספונטניות לאפליקציה ולהרוויח לפי משלוח".
אפשר לדון אודות התבחינים שנקבעו בפסיקה ליחסי עובד־מעסיק ועל היישום של השופטת גילצר־כץ על המקרה שלפנינו, אבל אני מציע להסתכל במבט כולל - העסק עובד. רבים רוצים לעבוד בשיטה הזו ונוהרים לוולט, צעירים מרוויחים שכר יפה למדי בלי הכשרה ומקבלים תנאי גמישות מקסימליים. אם זה לא שבור, ואם זה עובד - למה לגעת?
מגיש הבקשה עבד כשליח של וולט והשתכר, לטענתו, 11,540 שקל על 158 שעות עבודה בחודש מאי 2020. זה שכר בהחלט מכובד, כאשר החברה למעשה לא מגבילה את השליח כמה ימים ושעות לעבוד, או אם ברצונו לעבוד במקומות עבודה נוספים במקביל. אם זה עובד יפה, למה שבתי הדין לעבודה יתערבו?
מגיש הייצוגית טען כי מגיעות לו כלל הזכויות הסוציאליות שמקבל עובד מן המניין: הפרשות לקרן פנסיה, הוצאות נסיעה, הפרשות לפיצויים, ימי חופשה שנתית, ימי מחלה ודמי הבראה. בית הדין לעבודה קיבל את העמדה שלו ואישר לנהל את התובענה כתובענה ייצוגית.
אולם צריך לזכור שאליה וקוץ בה. אם השליחים יוגדרו כעובדים, הם לא רק ייהנו מהזכויות הסוציאליות, אלא גם מחובות לא מבוטלות. החברה תוכל לקבוע להם את ימי ושעות העבודה, היא תוכל לאסור עליהם לעבוד בעבודה נוספת, לקבוע את כלי התחבורה שלהם ועוד. וכמובן, אם מודל ההעסקה ישתנה, הוא צפוי להתגלגל בדרך כלשהי או על העובדים, או על המסעדות, או על הלקוחות. רוב הסיכויים שהוא יתגלגל על כולם. בית הדין לעבודה, מטבע הדברים, לא לקח זאת בחשבון.
וולט מתכוונת לערער לבית הדין הארצי לעבודה
יש לציין כי מדובר רק בשלב ביניים. בשלב זה רק אושרה הבקשה לניהול התובענה הייצוגית, ולאחר מכן תכריע השופטת גילצר־כץ לגופה של התובענה. עם זאת, הסיכוי שפסק הדין בסופו של דבר יתהפך, לאחר שנכתבו כ־60 עמודים שמצדיקים את עמדת התובע הייצוגי - הוא נמוך במיוחד. לאור ההשפעה הדרמטית על חברת וולט, היא הודיעה כי בכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
השופטת גילצר־כץ נכנסה לתוך "שדה המוקשים" הזה, במידה רבה, באשמת המחוקק. תחום דיני העבודה מתפתח מדי יום בשלל נושאים. חרף זאת, התחום זוכה להזנחה של המחוקק שבוחר לרענן את החקיקה ביחס לענפי משפט רבים, ודווקא בנוגע לדיני העבודה שעוברים מהפך דרמטי - המחוקק קופא על שמריו.
מודל ההעסקה כיום שונה ממודל ההעסקה שאליו מתייחס החוק הישראלי, והשופטים נאלצים לפסוק בשאלות אלה "יש מאין". וולט, בלית־ברירה, ביקשה להיעזר במשפט משווה, והתבססה על תיקון חקיקה של מדינת קליפורניה מנובמבר 2020 המסווג נהגים בחברות מבוססות אפליקציה לנסיעה ומשלוחים כ"קבלנים עצמאיים", וכן על תקדימים נוספים ממדינות זרות.
לפסיקה זו צפויות להיות השלכות רוחב בנוגע לחברות בינלאומיות שפועלות במודל העסקה שבנוי על פלטפורמה דיגיטלית. אם ביום מן הימים אובר תקבל אישור להיכנס לישראל, אין כל ספק כי יוחלו על נהגיה יחסי עובד־מעסיק, לאור קביעות השופטת גילצר־כץ.
השופטת התערבה בחוסר של 1.375 שקל לשעה
וולט טענה כי גם אם ייקבע כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, אזי, על־פי הגישה החישובית, השליחים לא יהיו זכאים לפיצוי כלשהו. לכן סיכויי התביעה הכספית נמוכים, וזו סיבה נוספת, לשיטתם, שבעקבותיה אין לאשר את התביעה כייצוגית.
לטענת החברה, לא צמחה לה כל תועלת כלכלית מההתקשרות עם השליחים ביחסי מזמין ונותן שירותים. בית הדין דחה את הטענה, וקבע כי קיים הפרש בין התמורה הממוצעת של שליח וולט לבין עלות המעסיק הממוצעת בגין שליח שכיר בסך של 1.375 שקל לשעה. האם נכון שבית הדין יתערב במודל ההעסקה שיש לו יתרונות מחד אך חיסרון של 1.375 שקל מאידך? מסופקני.
נקודה מעניינת נוספת בהחלטה ניתנה על־ידי נציג הציבור ערן בסטר שהצטרף להחלטתה של השופטת גילצר־כץ. בסטר ציטט מתוך תצהיר של וולט, שבו נאמר: "אנחנו לא רוצים לגייס עוד וולטרים, אבל בשביל שלא נעשה זאת, נדרשת הירתמות של כולם". לדבריו, המשפט המצוטט מקפל בתוכו את הבעיה במודל של וולט. "אנו רגילים שתמיד העובדים הם אלה שזועקים כי נוכח עומס העבודה יש להוסיף עובדים נוספים, בעוד שההנהלה מצידה טוענת כי הדבר אינו אפשרי מתוך שיקולי עלות. במקרה זה, מאידך, יש היפוך תפקידים. ההנהלה מאיימת על העובדים בגיוס עובדים נוספים".
"הפתרון הוא בהעברת הסיכון העסקי לשליחים"
לדבריו, הפתרון של וולט הוא העברת הסיכון העסקי שלה אל השליחים. היה וכמות העבודה בפועל תפחת יותר מהצפוי כתוצאה מאירוע קיצוני כפיגוע או מלחמה, השליחים הם שישלמו באובדן הכנסות - בעוד שהחברה אינה סופגת הוצאות.
בסטר הוסיף כי בהערכת יתר של היקף השליחויות שבעקבותיה בוצע גיוס של עוד שליחים (שבדיעבד מתברר כי לא היה צורך בהם) - לא החברה אלא השליחים הקיימים הם שישלמו את עלות הטעות (בירידה בהכנסותיהם). "במודל של וולט, השליח נוטל על עצמו את הסיכון שלמרות שהעמיד את עצמו לרשות החברה, הוא לא יקבל שליחויות. לכן החברה מאיימת על השליחים בהוספת שליחים נוספים".
בסטר ציין כי בשנים האחרונות ובמיוחד בתקופת הקורונה הייתה פריחה בשוק השליחויות, כך שכולם הגיעו למשכורות יפות, אבל במודל זה, בתקופות של שפל ובמיוחד בפריפריה, יש סכנה ששליחים לא יגיעו אפילו לשכר מינימום - ולכן בית הדין נדרש להגן עליהם.
לבסוף כתב בסטר נקודה מעניינת בנוגע לתרבות הנהיגה של שליחי וולט. לדבריו, "תמריץ התלוי במהירות הביצוע שמוצע לנהגים מעודד עבירות תנועה. במקרה של וולט כל התשלום כולו, ולא רק הבונוס, הוא תלוי ביצוע, מה שמעודד את השליחים דווקא שלא לשמור על חוקי התנועה. לדעתי, לחברה יש אחריות להתנהגות נהגיה בכבישים, וחובה עליה לאכוף נהיגה שאינה מסכנת את הציבור ואת הנהגים עצמם. היא צריכה לשמש כתובת לתלונות, לדאוג שהשליחים יהיו מבוטחים באופן מלא, ולשקול שיקולי בטיחות בעת קביעת מודל העבודה. הגדרתם של השליחים כעצמאים היא ניסיון להתנער מאחריות זו".
