שיגור טילים מסין לעבר טייוואן, מוקדם יותר היום / צילום: Associated Press, CCTV
השאלה המוסיפה לרחף על פני מזרח אסיה היא אם ננסי פלוסי הציתה את המדורה, שמפניה סין חזרה והזהירה. ביקורה הקצר של יושבת ראש בית הנבחרים של ארה"ב בטייואן, שהסתיים ביום ד' בערב, מעמיד את אזהרות סין ואת איומיה במבחן דרמטי.
טייוואן מסרה היום (ה'), כי סין ירתה 11 טילים בליסטיים סמוך למי החופים שלה. בייג'ינג התפארה, ש"הטילים פגעו במטרתם". שר ההגנה של יפן גילה, כי חמישה מן הטילים נחתו במים שיפן מגדירה כ"איזור הכלכלי הבלעדי" שלה (370 ק"מ מחופיה, על פי אמנת האו"ם). אם סין ניסתה לזכות בתשומת לב, היא בהחלט הצליחה. יפן מוחה בכל התוקף, ומזכיר המדינה של ארה"ב קורא לסין שלא להניח למשבר הזה לצאת מכלל שליטה.
טוני בלינקן השמיע את האזהרה בקירבה גיאוגרפית. הוא השתתף בפגישה החצי-שנתית של שרי החוץ של ארה"ב ושל מדינות אסיא"ן (ASEAN), 'ההתאחדות של ארצות דרום-מזרח אסיה', שיש בה 11 חברות, שחלקן גובלות בסין. הוא אמר שהוא מקווה "עד מאוד כי בייג'ינג לא תייצר משבר, או תחפש תירוץ כדי להגביר את פעילותה הצבאית האגרסיבית". בלינקן הוסיף, שארה"ב ניסתה בימים האחרונים לדבר על לבם של הסינים לשמור על היציבות ועל השלום במצרי טייוואן (שרוחבם בערך 150 ק"מ, והם מפרידים את האי הקטן מן היבשת הסינית).
הוא הטעים, כי "שום דבר לא השתנה" במדיניות ארה"ב כלפי סין. היא מוסיפה לכבד את העיקרון של "סין אחת", ולראות את המשטר הקומוניסטי כנציג הבלעדי של סין.
העיקרון הזה הוכרז עוד ב-1979, כאשר סין וארה"ב כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. עד אז, ארה"ב ראתה בממשלת טייוואן את הנציגה הבלעדית של סין, זכר לימים שבהם שליטי טייוואן היו הצד המובס במלחמת האזרחים הסינית. אבל גם לאחר שארה"ב חדלה להכיר בהתיימרותם של שליטי טייוואן לייצג את כל סין, היא התחייבה להוסיף ולהגן על שלומה של טייוואן.
הסינים דוחים את ההיגיון הזה מעיקרו. הם רואים בטייוואן "איזור מורד", ועומדים על רצונם לספח אותו. את ביקורה של פלוסי בטייוואן הם מפרשים כעידוד לטייוואן לדבוק ב"בדלנות", או לשאוף לעצמאות מלאה. אף כי טייוואן עצמאית לכל דבר, היא אינה טוענת רשמית לעצמאות, בעיקר מפני שסין מאיימת כי מהלך כזה יניב מלחמה מיידית.
התמרונים הצבאיים סביב טייוואן הם ביטוי ברור של רוגז סיני, אבל הם אולי גם רומזים על הבאות. משבר טייוואן, שלא מש מסדר יומה של סין זה 73 שנה, עומד להיכנס אל שלב חדש ומבשר רעות. יש הצדקה מלאה להניח שסין החליטה לצאת למלחמה, אם כי לוח הזמנים הוא עניין להשערות בלבד, כנראה עניין לשנים אחדות.
המשטר הקומוניסטי בבייג'ינג תובע ריבונות על טייוואן מאז ניצח במלחמת האזרחים, ב-1949. מפעם לפעם הקומוניסטים הסלימו את המשבר, והעניקו לו נופך צבאי. אבל בשום נקודה בעבר סין לא שפעה יותר ביטחון עצמי ממה שיש לה כיום. לא זו בלבד שהיא הפכה למעצמת-על כלכלית, אלא שהיא בנתה כוח צבאי, המתחיל לסכן את עליונותה המסורתית של ארה"ב במערב האוקיאנוס השקט ובמזרח אסיה. הרטוריקה הסינית היתה תמיד קיצונית ועתירת איומים. אבל הצירוף של רטוריקה ושל שרירים אסטרטגיים הוא בעל פוטנציאל קטלני.
השאלה אינה אם המשטר הקומוניסטי יראה את עצמו נאלץ להגיב על "הפגיעה בריבונות" סין. הוא כבר התחיל להגיב.
השאלה היא אם במהלכים הסיניים שזורה דינמיקה של הסלמה ושל התלקחות. בימים האחרונים, דוברים רשמיים של סין חזרו על הביטוי "אם תשחקו באש, סופכם שתעלו באש". את המילים האלה השמיע תחילה שליט סין, שי ג'ינפינג, באוזני הנשיא ג'ו ביידן, כאשר נועדו בשבוע שעבר בטלפון. משרד החוץ של סין חזר וציטט אותן.
כוחניות והתרברבות
הרטוריקה הבאה מסין בשנים האחרונות היא קיצונית מאוד. ברוב הארצות, משרדי חוץ מנסים לעדן ולעגל את הפינות. בסין, משרד החוץ עושה את ההיפך. הוא מקצין, מתלהם, ומשתמש לעתים קרובות באיומים ואפילו בגידופים. נראה שדיפלומטים סיניים מתחרים ביניהם בכוחניות ובהתרברבות.
שגריר סין בוושינגטון צייץ ביום ג' וידיאו ארוך, מרשים ואגרסיבי של צבא סין באימונים. התירוץ היה יום השנה ה-95 לייסוד "צבא השחרור העממי"; הסיבה הממשית היתה כמובן מסע פלוסי. שגריר סין בלונדון איים על בריטניה בתוצאות חמורות, אם חברי פרלמנט בריטיים יעזו לבקר בטייוואן. חברי פרלמנטים מכל העולם מבקרים בטייוואן זה שנים.
פלוסי הגיעה לטייוואן במרוצת מסע דילוגים במזרח אסיה. חמתם של הסינים בוערת בהם להשחית מפני שלביקורה יש נופך של ביקור רשמי. פלוסי היא מס' 3 במידרג הפוליטי בארה"ב, והיא המנהיגה רבת הכוח ביותר בקונגרס. היא נועדה עם הנשיאה הנבחרת של טייוואן, טסאי אינג-וון, המכהנת זה שש שנים. טסאי היא מטרה קבועה לחיצי הזעם של המשטר הקומוניסטי. היא שייכת למפלגה טייוואנית, שאין לה שורשים ביבשת, ובתור שכזאת היא חשודה בחטא הכבד של מה שידוע בעגה הקומוניסטית כ"פצלנות", זאת אומרת חתירה להפוך את טייוואן לארץ עצמאית.
מה זאת טייוואן בכלל
להלכה טייוואן אינה קיימת בתור שכזאת. שמה הרשמי הוא "הרפובליקה של סין", זכר לימים שבהם שליטיה טענו כי ממשלתם היא-היא הנציגה הלגיטימית היחידה של כל סין. זה היה בעקבות תבוסת הלאומנים במלחמת האזרחים עם הקומוניסטים, ומנוסתם מן היבשת לטייוואן, ב-1949. בראשם עמד אז הנשיא הלאומני המובס של סיו, צ'אנג קאי-שק, שהיה בעל בריתם של האמריקאים ושל הבריטים במלחמת העולם השנייה. הוא התכוון להפוך את טייוואן לקרש קפיצה כדי לחזור אל היבשת. הוא שלט ביד ברזל עד מותו ב-1975. ירש אותו בנו צ'אנג צ'ינג-קואו, ששלט עד 1988.
מפלגתה של הנשיאה טסאי אמנם אינה תובעת עצמאות במפורש, ומוסיפה לדבוק בשם הישן. אבל כל מהותה היא הדגשה של הזהות הטייוואנית הנפרדת. בשעתם הסינים ניסו לפתות את טייוואן "לחזור" אל היבשת באמצעות הנוסחה של "ארץ אחת, שתי שיטות פוליטיות". הם הבטיחו כי ירשו לטייוואן לשמור על צורת השלטון הדמוקרטית שלה, ואפילו להוסיף ולהחזיק בצבא.
אבל התנהגות הסינים בהונג קונג בשנתיים האחרונות שמה קץ לכל אשליה על כוונותיהם. ברור שאיחוד טייוואן יבוא על פי תנאיו המחמירים של הדיקטטור הקומוניסטי שי ג'ינפינג, העוסק זה עשר שנים בהידוק החגורה הפוליטית והכלכלית ביבשת.
מאז בחירתה של הנשיאה טסאי, ב-2016, בייג'ינג עושה מאמץ רב-יבשתי לבודד את טייוואן. רק קומץ של מדינות קטנות, או קטנטנות, מוסיפות להכיר בה. אבל עינה של בייג'ינג צרה אפילו בקומץ הזה. היא פיתתה שורה של איים זערוריים בדרום האוקיאנוס השקט לנתק את היחסים עם טייוואן, ועשתה כן גם במרכז אמריקה. כל ניתוק כזה היה יום אבל לאומי בטייוואן.
הדמוקרטיה והשבבים
אבל עוצמתה הכלכלית של טייוואן מבטיחה יחסי מסחר ענפים עם העולם החיצון והתעניינות ניכרת בקשרים לא-רשמיים איתה. חשבון טוויטר של הנשיאה צאיי מראה בימים האחרונים ביקור של נשיא הבנק המרכז-אמריקאי, של שרי ההגנה לשעבר של ארה"ב ושל יפן, של נשיא אסטוניה לשעבר, של סגנית הנשיא של הפרלמנט האירופי ושל סנאטור אמריקאי ממדינת פלורידה.
ב-1 ביולי היא נשאה נאום לקהילה הבין לאומית על נחישות דעתה של טייוואן לדחות איומים מצד ממשלות-דיכוי "ולשתף פעולה עם שותפינו בכל העולם להגן על ערכינו הליברליים ולחזק את מוסדותינו הדמוקרטיים".
זה גם המוטיב של ביקור פלוסי בטייוואן: תמיכה באחת הדמוקרטיות המצליחות ביותר ביבשת אסיה. זה מצב עניינים מפתיע בשביל אלה הזוכרים כי עד אמצע שנות ה-90 טייוואן היתה רודנות חד-מפלגתית ומדינת-משטרה. בתור שכזאת היא התקבלה על דעתם של הקומוניסטים בבייג'ינג. הדמוקרטיזציה של טייוואן מבהילה את הקומוניסטים מפני שהיא מפריכה את טענתם כי דמוקרטיה ליברלית אינה מתיישבת עם תרבותה של סין ועם צרכיה.
הצלחתה הכלכלית של טייוואן היא שם דבר. ההכנסה השנתית לגולגולת בטייוואן גבוהה פי שניים וחצי ויותר מזו של סין (נתוני 2018). התוצר המקומי הגולמי שלה (בחישוב של כוח הרכישה) עמד ב-2019 על 1.14 טריליון דולר. ערב הסעודית עשירה ממנה, אבל עושרה של טייוואן אינו נובע מדינוזאורים מתים שהפכו לנפט אלא מייצור תעשייתי מתוחכם. היא המקור החשוב ביותר בעולם של שבבים.
סין היתה שמחה לבלוע אותה, לא רק כדי לעמוד במשימה הפטריוטית של איחוד המולדת, אלא גם כדי לזכות בתעשייתה, במדע שלה ובטכנולוגיה שלה; אם כי מצד שני, אם נאמין להכרזות סין, היא מוכנה תחילה להרוס את טייוואן. אם ננסי פלוסי לא תביא מלחמה, הטייוואנים עצמם חושבים שמלחמה ממשמשת ובאה, וסין תהיה מוכנה לפלוש בתוך שנתיים. האמריקאים זהירים יותר: חמש שנים, הם חוזים. לבה של טייוואן הקטנה פועם בחוזקה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny