רצועת עזה / צילום: Shutterstock, Val_Yankin
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
מזה כשנה מקדמת ישראל מדיניות חדשה כלפי רצועת עזה ו"דוחפת" מהלכים אזרחיים־כלכליים בהיקפים שלא נראו באזור למעלה משני עשורים. במוקד: ההיתר ליציאת כ־20 אלף פועלים עזתים לעבודה בישראל, לצד נקיטת מדיניות מרחיבה בסוגיות המסחר מעזה ואליה, תנועת אנשים וקידום פרויקטים אזרחיים.
בבסיס המדיניות הזו ניצב היגיון לפיו שיפור המציאות האזרחית ברצועה יקטין את הסבירות להידרדרות ביטחונית. לפי אותה הגישה, טיוב מתמשך של חיי הציבור ייצור אילוץ כבד בפני כל גורם שיבקש לקדם עימות מזוין, או במילים אחרות - יוכיח כי בכוחם של כלכלה צומחת ומרקם חיים יציב לכופף אידאולוגיות ויצרים מיליטנטיים.
הסלמה לאחר שיפור
כדי להאיץ את הרעיון הסכימה ישראל "לבלוע" כמות נכבדה של "צפרדעים": לפעול למרות שחמאס יזם את מבצע "שומר החומות" לפני כשנה מבלי שקדם לו כל חיכוך כלשהו בעזה; לקבל את "הבידול" שכפה הארגון אשר המשיך לקדם טרור והסתה באיו"ש ובירושלים, אך הקפיד על שקט בעזה; להסכים עם גישתו הנוקשה בנושא השבויים והנעדרים; ולא לדחוק בו לאכוף מרות על יתר גורמי הכוח מתוקף היותו הריבון בעזה, רכיב שהביא למעשה להסלמה הנוכחית.
מבצע "עלות השחר" מעלה סימן שאלה לגבי מידת ההצלחה של "האסטרטגיה הכלכלית". ההסלמה פרצה לאחר שנה של שיפור כלכלי מתמשך בעזה, שנתפס בעיני חמאס כנכס רב־חשיבות. עד כה לא מזוהה תסיסה ציבורית נגד הג'יהאד האיסלמי שגרם לעימות, ולא נראה כי העימות מתעל את חמאס להתנגשות חזיתית עם הג'יהאד, כפי שרבים בישראל מקווים או מעריכים שיהיה.
העימות ממחיש שלא קיים קשר חד־ערכי בין המצב הכלכלי ליציבות הביטחונית בעזה. המאבק לא נבע ממשבר כלכלי (נהפוך הוא), ושורשיו נטועים בממד האידאולוגי. עולה אפוא מסקנה עגומה לפיה כשיש בעזה מצוקה כלכלית, מתרחשת הסלמה ביטחונית, אולם זו מתממשת גם כאשר המצב הכלכלי משתפר.
זמן לגבש אסטרטגיה
המדיניות הכלכלית אינה בגדר כישלון מוחלט. היא תרמה להתפתחות השנה הרגועה ביותר מבחינה ביטחונית בעזה מזה 20 שנה, אולם התבררו גם הצללים החבויים בה. אלה ממחישים פער יסודי בין התפיסה הישראלית את ההסדרה ("אפס אירועים") לדגם גמיש יותר שבו אוחזת חמאס, המאפשר חריגות ביטחוניות נוכח "נימוקים מוצדקים", כגון פגיעות באיו"ש, הר הבית ועוד.
ב"יום שאחרי" המבצע, ישראל תידרש לבחינה ביקורתית של מדיניותה בעזה. המשך דבקות במדיניות שננקטה עד היום יעיד על כושר למידה מוגבל מלקחי העבר או על הכרה שאין בפניה שום חלופות אסטרטגיות למעט סבבי לחימה. בטווח המיידי מומלץ יהיה להציב התניה בפני חמאס: המשך המהלכים האזרחיים, בפרט יציאת הפועלים, בתמורה לאכיפת מרות אפקטיבית על גורמי הטרור. ללא התניה שכזאת, סביר שישראל תמצא את עצמה בסבבים דומים כבר בקרוב.
ואולם לא די בכך. הגיעה השעה שישראל תפנה לגיבוש אסטרטגיה מעמיקה וארוכת־טווח לגבי הרצועה. בהחלט ייתכן כי המסקנה תהיה שנדרשת "העלאת מהלך" דרמטית בכל הנוגע לפיתוח האזרחי של עזה, אולם חשוב שהמסקנה הזו תלווה בניתוח מפוכח של המשמעויות הפוליטיות הנגזרות מכך. בראשן, כיצד הדבר ישפיע על מעמד חמאס בעזה ובמערכת הפלסטינית.
כך או אחרת, חשוב יהיה להצטייד בלקח המרכזי העולה מהמצב הנוכחי בעזה, שתקף גם לניסיון לכונן "שלום כלכלי" באיו"ש - הכלי האזרחי בהחלט תורם לייצוב, אולם אינו בגדר פתרון קבע. קל וחומר שהוא לא אמצעי להתגבר על אידאולוגיות שיש להן עדיין עוצמה אדירה במחוזותינו.