מסכי הטלוויזיה הסינית ביום חמישי. מראים את ניסויי הטילים של סין בעקבות ביקור ננסי פלוסי בטייוואן / צילום: Associated Press
מי שהתעייפו מן ההשוואות ההיסטוריות מתבקשים בנימוס להאריך את רוחם עוד פעם אחת. היחסים הבינלאומיים עומדים עכשיו בפרשת דרכים, המצדיקה השוואה עם סוף שנות ה־30 של המאה ה־20. הבה נחשוב ברצינות על 1938, כאשר ענני מלחמה התחילו להתחשר במרכז אירופה ובמזרח אסיה.
אז, שתי מעצמות עולות - דינמיות, אגרסיביות וקצרות־רוח - התחילו להבעיר את המדורה, שהפכה בשלוש השנים הבאות למלחמת עולם. דיקטטור גרמני וגנרל יפני הגיעו למסקנה שארצותיהם מסוגלות לתבוע לעצמן את "מרחב המחיה" הראוי להן, ואם לא עכשיו אימתי.
■ ארה"ב וסין: האם המשבר המתרחב סביב טייוואן יתדרדר למלחמה?
■ סין מטילה הסגר חלקי על טייוואן, יורה 11 טילים בליסטיים
■ ביקור יו"ר בית הנבחרים בטייוואן: ננסי פלוסי נגד הדיקטטורה הסינית
משהו ממין זה אנחנו רואים עכשיו. דיקטטור אחד, פוטין, כבר התחיל מלחמה מקומית, כביכול כדי לזכות בשני חבלים של אוקראינה המיושבים בדוברי רוסית; אבל אנחנו כבר יודעים מפיו ומפי נושאי כליו, שהוא מתכוון להרבה יותר מזה, גם באוקראינה וגם מעבר לה. הדיקטטור השני, שי ג'ינפינג של סין, הכניס להילוך גבוה דרישה רבת־שנים לתיקונו של מה שמשטרו חושב לעיוות טריטוריאלי: קיומה הנפרד של טייוואן.
האפשרות של פלישה סינית לטייוואן עומדת על הפרק מאז 1949, כאשר הקומוניסטים ניצחו במלחמת האזרחים, ושרידי הצבא הלאומני המובס נמלטו אל האי הקטן בים סין הדרומי, כ־150 ק"מ מן היבשת. אבל בימים האחרונים חזינו בתמרוני מלחמה חסרי תקדים בהיקפם. אם הם הצטיירו תחילה כמחווה של מחאה נגד ביקורה של ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים של ארה"ב, הנה עד מהרה הם לבשו אופי של הדמיית פלישה.
הטייוואנים חושבים שכך תיראה הפלישה הסינית, כמובן עם הרבה יותר כלי שיט ומטוסים; והטילים לא יחצו את שמי טייוואן, או את מי־החופים שלה, אלא יפגעו במטרות קונקרטיות. ההסגר על חופי טייוואן לא יהיה חלקי, אלא מלא. התקפת האינטרנט המסיבית על אתרים של ממשלת טייוואן תהיה עוד יותר מסיבית, ותביא כמעט ללא ספק להתמוטטות שרתים ושירותים.
בקיצור, סין מודיעה, במשתמע, שהמלחמה מתקרבת ובאה. כשלעצמה הידיעה הזו אינה מפתיעה איש. ראש פיקוד האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי של צבא ארה"ב העריך עוד לפני שנה וחצי שסין תתקוף "בתוך שש שנים".
התוצאותיה ידועות מראש, אבל...
באוקטובר שעבר, לאחר הפגנת כוח חסרת תקדים של סין סמוך למרחב האווירי של טייוואן (150 מטוסי קרב, מפציצים וכלי טיס אחרים), שר ההגנה של טייוואן אמר כי הצבא הקומוניסטי יכול לפתוח התקפה בהיקף מלא על טייוואן עם מינימום אבדות. "מצבו של צבאנו הוא הקודר ביותר זה 40 שנה ויותר, מאז שהתגייסתי", הוא אמר.
אפשר שהוא הפריז, מפני שהסיבה לנאומו הייתה בקשה להקצבה מיוחדת של 8.7 מיליארד דולר מן הפרלמנט. בטייוואן, בניגוד לסין, הפרלמנט אינו חותמת גומי. אם הממשלה רוצה כסף עליה לשכנע את רוב הצירים שהיא ראויה לו.
מעטים מניחים שלטייוואן יש היכולת להתגונן בהצלחה. היא אינה אוקראינה. היא קטנה בהרבה, אין לה עורף טריטוריאלי, והיא אינה יכולה לסמוך על תמיכתן של ארצות שכנות, מפני שאין כאלה. כמובן, המים המפרידים בינה ובין שאר העולם מקשים גם על סין. היא אינה יכולה לחצות את הגבול באישון לילה כפי שעשתה רוסיה. פלישה סינית לא תיהנה אפוא מיתרון ההפתעה. אבל היתרון הנובע מכוח־אדם ומציוד הוא חד־משמעי.
טייוואן נגד סין היא התמודדות שתוצאותיה ידועות מראש. השאלה היא כמובן אם אלה יהיו המשתתפות היחידות. הסבירות של התערבות אמריקאית מוכרחה להיחשב לגבוהה מאוד, על יסוד הצהרות והתחייבויות. ב־2020, תחת הנשיא טראמפ, ארה"ב מכרה נשק לטייוואן בהיקף של 1.8 מיליארד דולר.
מאז נכנס לבית הלבן, הנשיא ביידן חזר והבטיח לבוא להגנת טייוואן אם תותקף. הוא עשה כן שלוש פעמים. דובריו ניסו אחר כך להקהות את עוקץ הבטחותיו. לא היה ברור אם הם עושים כן מפני שהוא נכשל בלשונו, או מפני שההבטחה וההכחשה הן חלק מאסטרטגיית "עמימות" אמריקאית רבת־שנים.
קיוו שהסטטוס־קוו יישאר לנצח
כאשר וושינגטון ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם טייוואן ב־1979, ופתחה שגרירות בבייג'ינג, הקונגרס חוקק מיד חוק, שאיפשר לארה"ב להוסיף ולקיים קשרים אינטנסיביים לא פורמליים עם האי, ולהוסיף ולצייד אותו בנשק. וושינגטון קיוותה לסטטוס־קוו פחות או יותר נצחי, שבו טייוואן תוסיף להעמיד פנים שהיא־היא סין האמיתית, ולא תקרא לעצמה, למשל, "הרפובליקה של טייוואן".
שנים ארוכות היה נדמה שסטטוס־קוו כזה ירצה גם את סין. ואומנם, סין דגלה במרוצת השנים ב"איחוד בדרכי שלום", אלא אם כן... אלא אם כן טייוואן תתכחש לאחדות סין ותכריז עצמאות. היא עצמאית בכל מובן שהוא, והיא מתנהלת לא רע. ה'אקונומיסט' מדרג אותה כדמוקרטיה המוצלחת ביותר ביבשת אסיה, ומעמיד אותה במקום ה־11 באינדקס הדמוקרטיות העולמי. סין עומדת במקום ה־151.
סין טוענת עכשיו שמגמת העצמאות, או מה שהיא קוראת "פצלנות", השתלטה על טייוואן. זה מצדיק פעולה מיידית. הסינים גם יכולים לחכות עד 2024, כאשר יהיו בטייוואן בחירות לנשיאות. ברבע המאה האחרונה השלטון נטה להתחלף פעם בשמונה שנים. אם ב־2024 תחזור לשלטון מפלגת הגואומינטנג הוותיקה, הנוטה למתינות ושוחרת הבנה עם בייג'ינג, אולי הקומוניסטים יירגעו. ואולי לא. מפני ששאלת טייוואן אינה מוגבלת עוד לעצם המחלוקת הטריטוריאלית. היא הפכה למטאפורה על מלוא יחסיה של סין עם ארה"ב, ובעצם עם העולם החיצון. דיקטטורות אומנם אינן תלויות ברצונם המפורש של המצביעים, בייחוד אם אין מצביעים. אבל הן בהחלט זקוקות לדעת קהל.
"2022 תהיה קשה במיוחד"
הדיקטטורה הסינית שילהבה במידה כזאת את דעת הקהל שלה עד שמיליונים התפתו להאמין כי אקט האיחוד המיוחל מתממש ובא. המאוכזבים אומנם לא ייצאו לרחובות, כי כל סיני מתחיל יודע איך הפגנות כאלה מסתיימות. אבל זה משטר הזקוק ללגיטימיות, ו"שלמותה הטריטוריאלית של המולדת" מספקת לגיטימיות כזאת.
יתר על כן, אפשר שהמשטר משוכנע כי הוא הגיע, או עומד להגיע, אל נקודת שוויון צבאית עם ארה"ב. פרופסור סיני, ג'ין קאנרונג, המייעץ לממשלתו בענייני חוץ, אמר בתחילת השנה (לסוכנות הידיעות ניקיי־אסיה) כי סין רכשה יתרון צבאי בזירת טייוואן, והיא תוכל להביס לא רק את ארה"ב אלא גם את יפן, אם היפנים יתערבו.
אגב, הפרופסור הקדים להזהיר עוד בינואר, ש־2022 תהיה קשה במיוחד, לרגל שני מאורעות פוליטיים: ועידת המפלגה הקומוניסטית אוקטובר, שבה תוארך כהונתו של שי ג'ינפינג, ובחירות אמצע־הקדנציה בארה"ב לקונגרס.
נראה שהוא צדק. זו אינה סתם שנה קשה. אפשר שזו שנת התפנית. התנהגותה של סין בימים האחרונים היא יותר מהוצאת קיטור. נראה שסין מוכנה לקבל עליה סיכונים שלא עלו עד כה על הדעת. בדיוק לפני 50 שנה היא הניחה ששיפור היחסים עם ארה"ב הוא תנאי ולא יעבור להתקדמותה. לא עוד. והשינוי הזה הופך את ים סין הדרומי ואת העולם כולו למקום הרבה, הרבה פחות בטוח. 1937 ו-1938 מתדפקות בשערינו.
_________________
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני
ציוצים (באנגלית) בטוויטר