הדוח המבולבל של הצוות הבין־משרדי לעידוד התחדשות עירונית דורש דבר והיפוכו: לצד בנייה עד תשע קומות וקרבה לתחבורה ציבורית, דברים חשובים ומבורכים, הוא מעודד צפיפות נמוכה ומרחב מוטה לרכב פרטי, כדי להימנע מהקמת חניות תת־קרקעיות שמגדילות את ההוצאות בפרויקט. אכן, חניה היא סיפור יקר, וגם אחזקת רכב שתושבי הפריפריה נאלצים להתמודד איתה בגלל תחבורה ציבורית גרועה. והנה, מגיעה הזדמנות פז לצופף את הבנייה ולנצל את הקרקע בסמוך לצירי תחבורה ציבורית, כך שתושבים לא יהיו חייבים באחזקת רכב פרטי, וכך להעלות את הביקושים לשימוש בתחבורה ציבורית, שיצדיקו תחבורה ציבורית איכותית וזמינה, עירוב שימושים וייצור מרחבים הליכתיים - גם בפריפריה.
אבל המדינה בוחרת להמשיך ולייצר בניינים מוקפים חניונים ומדשאות, במקום מרחבים איכותיים ועירוניים שישרתו את המתגוררים בהם. העקרונות שמציעה הוועדה מדברים על חניה עילית ברובה, וצמצום התקן עם הקרבה לתחבורה הציבורית. זאת במקום לעודד, למשל, הגדלה של מרכיב הדירות הקטנות, וכך לצמצם את הצורך בחניות ולשפר את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט - כפי שמוצע במודל של יוגב שרביט מ"בילד" אסטרטגיה אורבנית. על הדרך היו נותנים אפשרויות מגורים למגוון של אוכלוסיות, שרק מוסיף ומעשיר את הערים שלנו, ולא ממשיכים להקים אחסון לבני אדם ולמכוניותיהם בהתחדשות פרברית, שאיננה התחדשות עירונית.
מהרשות הממשלתית להתחדשות עירונית נמסר: "החשיבה התכנונית העדכנית, שאותה מקדמת גם הרשות, מכוונת לבינוי מגוון ובצפיפות גבוהה, בגבהי בנייה שונים. בתהליכי התחדשות במרכזי ערים באזורי פריפריה ניתן לצופף משמעותית תוך יצירת אזורים של עירוב שימושים, בינוי מגוון בגדלי הדירות וגבהי המבנים, וכל זאת מבלי לבנות מגדלים או מבנים מעל עשר קומות, שלהם עלויות בנייה ותחזוקה גבוהות.
