העסקת חיילי חובה נתפסת כתחליף זול לעבודת אזרחים / צילום: דובר צה''ל
הכותב הוא מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, מרצה לכלכלת ביטחון ויועץ כלכלי למערכת הביטחון
מקרה הפגיעה בחיילות המשרתות בשירות בתי הסוהר, שהתפרסם לאחרונה, הפנה את תשומת־הלב לסוגיה רחבה יותר של העסקת חיילים משרתי חובה ביחידות מחוץ לצבא. חשוב להפריד את הדיון בסוגיה העקרונית הרחבה, משאלות פרטניות בנוגע להבטחת תנאי שירות הולמים לחיילים שהוצבו ביחידות מחוץ לצבא.
בשנים הראשונות של המדינה מילא צה"ל תפקידים לא־צבאיים רבים, מהפעלת בתי החולים הממשלתיים, דרך סיוע לעולים במעברות ועד סלילת הכביש לאילת. מאז המשיכו חיילים למלא משימות אזרחיות, אך המתכונת התחלפה.
צה"ל נמנע, ככלל, מלקבל על עצמו משימות שאינן צבאיות מובהקות, ואף חיפש בהתמדה, גם בגלל לחצים תקציביים, להשתחרר מפעילויות שניתן להעביר לאחריות המגזר האזרחי. היקף הפעילות של צה"ל כארגון בנושאים לא־צבאיים הצטמצם במידה ניכרת. מנגד, במיוחד מאז אמצע שנות ה־1990, גדל מספר החיילים המשרתים ביחידות מחוץ לצבא (ימ"לים).
ביקורת ערכית ומעשית
העסקת חיילים בשירות חובה מחוץ לצבא מעוררת ביקורת מטעמים ערכיים ומעשיים. מבחינה ערכית נטען כי זכות המדינה לגייס אנשים צעירים בעל כורחם לשירות בצבא מושתתת על הכרה בצורך הקולקטיבי להתגונן מפני איומים חיצוניים, ואין זה ראוי "לנצל" את הפררוגטיבה למטרות אחרות. טענה נלווית מעלה חשש כי בטווח ארוך גיוס חיילים לשירות מחוץ לצבא מביא לזילות השירות הצבאי. במישור המעשי, המתנגדים מקשים ושואלים אם לחיילים צעירים יש את הידע, הבשלות והרגישות למלא תפקידי שיטור ואכיפת חוק מול אזרחים או משימות אבטחה של אסירים, והאם הם יכולים לפתח את הכישורים החסרים בתקופת שירות קצרה.
ויש גם היבט כלכלי. העסקת חיילי חובה נתפסת כתחליף זול לעבודת אזרחים ודרך לחסוך בתקציבים ציבוריים. זוהי תפיסה שגויה; היא מתייחסת לעלות התקציבית ומתעלמת מהעלות הכלכלית או העלות האלטרנטיבית של חיילי חובה. אם צה"ל לא זקוק לכול המגויסים והשיבוץ בימ"לים מסתיר אבטלה סמויה, אזי מנקודת מבטו העלות האלטרנטיבית של החיילים שמשרתים בימ"לים היא אפס. לא כן מבחינת המשק כולו.
מבחינת המשק, העלות האלטרנטיבית של חיילי חובה שווה להפסד התוצר שיכלו לייצר אלמלא גויסו לשירות צבאי, ובמקרה של המשרתים בימ"לים - להפרש בין הפסד התוצר שיכלו לייצר כאזרחים ובין הפסד התוצר של עובדים אזרחים שנדחקו על ידם ממעגל התעסוקה. שיקולי עלות לא מצדיקים כנראה, כשלעצמם, העסקת חיילים משרתי חובה מחוץ לצבא.
שתי חלופות בעייתיות
יהיה מי שיטען כי אם צה"ל לא זקוק למשרתים בימ"לים, עדיף לשקול קיצור של שירות החובה או קביעת מבחני גיוס סלקטיביים שיתאימו את היקף המגויסים לצרכים. אלא שאופציות אלו אינן מעשיות, לפחות לא כפתרון כללי, ובוודאי לא בטווח הקצר. קיצור השירות פוגע בהכשרה ובהתמקצעות של החיילים. בתפקידים מסוימים היחס בין משך ההשקעה (הכשרה בסיסית ואימונים) ובין יתרת השירות, שבה מקבלים החזר על ההשקעה, עלול לא להצדיק את ההשקעה.
אין זה מקרה שבעשורים האחרונים הולכים ומתרבים מסלולי שירות שהשיבוץ אליהם מותנה בהארכת משך השירות בתנאי קבע. לגבי הגיוס הסלקטיבי, הוא איננו ישים כל עוד דבקים בעקרון של חובת שירות אוניברסלית ובאתוס של "צבא העם". אם כן, רק מקריות גמורה תביא לכך שגודל השנתון המתגייס יהיה תואם לצרכים, וסביר להניח שברוב הזמן יגיע לפתחו של צה"ל כוח-אדם עודף.
הבחירה האמיתית היא אפוא בין שתי חלופות בעייתיות: אבטלה סמויה בצבא והעסקת חיילים במשימות אזרחיות מחוץ לצה"ל. על בסיס כלכלי, החלופה השנייה עדיפה. העלות האלטרנטיבית של חיילים שמשרתים בימ"לים שווה כאמור להפרש בין הפסד התוצר שלהם לבין זה של עובדים שנדחקו ממעגל התעסוקה, ובאופן תיאורטי הוא יכול להיות חיובי, שלילי או שווה לאפס. הדעת נותנת שהוא יהיה חיובי, אבל בכול מקרה - קטן מהפסד התוצר בחלופה הראשונה של אבטלה סמויה בצבא, שאז הוא מרבי. יתרה מזאת, חיילים מובטלים בצבא מרתקים הון (מגורים, הסעות וכדומה) שאף הוא מיותר.
נחזור ונדגיש את המובן מאליו: הצדקה כלכלית להעסקת חיילים מחוץ לצבא לא מכשירה התנהגות פסולה כלפי החיילים, ולא מייתרת נקיטה בכול האמצעים הדרושים כדי להבטיח להם תנאי שירות נאותים.