המחירים גבוהים, אבל המפתח להפחתת יוקר המחיה טמון בהכנסות
הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב ויו"ר קפיטליזם קשוב ישראל
סוגיית יוקר המחיה בישראל לא יורדת מסדר היום של התקשורת ושל הציבור. כולנו חיים בתחושה שאנחנו משלמים יותר מדי עבור המוצרים והשירותים שאנחנו צורכים, ושמעבר לים הרבה יותר זול.
תחושה זו קיבלה חיזוק על רקע גל ההתייקרויות ששוטף את המשק - ממזון, דרך טואלטיקה ועד מחירי הדיור. העובדה שהאינפלציה בישראל נמוכה מרוב מדינות העולם, אין בה כדי להרגיע את התחושה הזו, שכן הטיעון הוא שרמת המחירים בישראל היא מראש הרבה יותר גבוהה.
האם התחושה הזו נכונה? לכאורה כן, שהרי בכל כתבה העורכת השוואה בין מחירו של מוצר שמיוצר בישראל ונמכר בישראל, לעומת מחירו של אותו מוצר מעבר לים, מתגלה פער של עשרות אחוזים.
אך ההשוואה הזאת סובלת משורה של הטיות. הגדולה שבהן נובעת משער החליפין, שקל־דולר או שקל־אירו, מרכיב שהוא מתעתע. נסביר.
לא מחזיק מים
נניח, לצורך הדוגמה, ששער השקל־דולר עומד על 3.5 שקל. כעת, ניקח מוצר שמחירו בישראל הוא 35 שקל, 10 דולר, ואילו בחו"ל הוא נמכר ב־9 דולר - כלומר, המוצר בישראל יקר ב־11%.
עכשיו, נניח שמחר, מסיבות כלשהן, יש תהליך של פיחות השקל, ודולר אחד יהיה שווה 5 שקל. מחיר המוצר בישראל יהיה רק 7 דולר, וגם אם נניח, כמו שצריך להניח, שהפיחות החד הזה (כ־43%) יגרום להעלאת המחיר ב־8% ל־37.8 שקל (יחס תמסורת של כ־19%), או 7.56 דולר - עדיין מחירו יהיה זול בכ־16% לעומת מחירו בחו"ל.
אגב, התעתוע הזה קיים גם בהיפוך, במצב שבו השקל יתחזק מול הדולר, ואז מחירו בדולרים יעלה מאוד, והוא יהיה עוד יותר יקר מול מחירו בחו"ל.
לפיכך, ומסיבות נוספות, אפשר להצדיק הפרש של עד 25% במחיר. אך ברור שכאשר הפער עומד על קרוב ל־100%, זה שערורייתי.
המסקנה העולה מן הדברים היא שההשוואה הזו בדולרים אינה מחזיקה מים לגבי תושבי ישראל הצורכים בישראל. היא רלוונטית לגבי תיירים שמגיעים לישראל עם דולרים, ולגבי ישראלים שנוסעים לחו"ל ומגלים ששם הכול יותר זול.
הליך קשה וממושך
המדידה הנכונה של יוקר המחיה בישראל אינה השוואת מחיר דולרי בין ישראל לחו"ל, אלא בדיקת עלות צריכת המוצרים והשירותים בהשוואה להכנסות של משקי הבית. במילים אחרות: מהו שיעור ההוצאות מתוך ההכנסות?
למשל, מהו שיעור ההוצאות בסעיף הדיור שכולל בעיקר את שכר הדירה, אך גם את מה שכרוך בהחזקת דירה כמו חשמל, מים וארנונה? השיעור בישראל עומד על 30.6% מההכנסות ונמוך מגרמניה (32.5%) ומארה"ב (36.6%), אבל הרבה יותר גבוה ממדינות אירופאיות דוגמת צרפת (15.3%), ספרד (13.6%) ואיטליה (11.2%).
בדיקה כזו מראה שבעיית יוקר המחיה לא נעוצה רק בגודל ההוצאות אלא גם, ואולי בעיקר, בקוטן ההכנסות, כלומר בשני צידי המשוואה.
יש לעבוד על שני הצדדים - בצד ההוצאות יש הרבה מה לעשות בשבירת הריכוזיות בכמה תחומי משק, בשבירת הבלעדיות של יבואנים בתחומים אחדים ובעידוד רגולטורי אמיתי של יבוא מקביל. בנוסף, יש מה לעשות בהקטנת ההזדקקות למכון התקנים, ביצירת ממשק ישיר בין קונים למוכרים תוך צמצום שרשרת מתווכים, ובכלל במדיניות של הקלות רגולטוריות ובירוקרטיות.
חלק מהמהלכים האלה כבר מומשו או עתידים להתממש, אבל המפתח להפחתת יוקר המחיה טמון דווקא בהגדלת ההכנסות של משק הבית, וזה גם תהליך יותר קשה ויותר ממושך. הוא דורש השקעות גדולות בתשתיות, בחדשנות, במיכון, ובמילים אחרות - בהגדלת הפריון במשק. בניגוד להוצאות שאותן ניתן לצמצם עד לרמה מסוימת ולא מעבר לה - להצמחת ההכנסות, השמיים הם הגבול.
