הגדרה מילונית: חתך אבטיח
במקורות העברית זכה האבטיח לפועל מיוחד לחיתוכו. במשנה במסכת מעשרות מפורטים מקרים שנחשבים פעולת אכילה ארעית (כדי לא להתחייב במעשר), ובין היתר נמנים "מגרגר באשכול ופורט ברימון וסופת באבטיח", כלומר אוכל מהם מבלי לתלוש מהעץ או מהקרקע. לפי זה "סופת באבטיח" פירושו 'חותך מן האבטיח חתיכות־חתיכות', כשם שמן אשכול הענבים או מן הרימון הוא נוטל גרגר־גרגר.
הפועל הנדיר סָפַת מופיע בספרות חז"ל גם בהקשרים הלכתיים נוספים, כך למשל בתוספתא: "מגופת חבית שנשברה - היא ושבריה ניטלין בשבת, ולא יספות [ממנה] שבר". לפי זה ספת עניינו 'קצץ וחתך', מבלי לדקדק בפעולת החיתוך. במקורות אחרים נאמר על זיתים או על פת לחם שסופתים אותם במלח, והכוונה היא שטובלים ומטעימים אותם במלח.
ממילון בן־יהודה נראה ש'חתך' היא ההוראה העיקרית של הפועל ספת. הוא נתייחד בהקשר של אבטיח לציון 'חתך לשם מאכל', ובכלל זה גם בהוראה רחבה יותר - 'התקין לשם מאכל', ולכן סופתים זיתים במלח. לדעת אחרים אין קשר בין שתי ההוראות: ספת בהוראת 'חתך' לעצמו וספת בהוראת 'התקין לשם מאכל' לעצמו. בכמה מעדי הנוסח הטובים של המשנה הנוסח הוא "סופף באבטיח", בשורש ספ"ף, ואולי קרוב הוא אל השורשים שס"ף או סו"ף שעניינם חיתוך. הגיזרון אפוא אינו מחוּור דיו.
חוקרים מנו את הפועל ספת עם פעלים אחרים מתחום החקלאות, כגון ניכש ומסק, שאינם ידועים מלשונות שמיות אחרות, ואף שאין זכרם בא במקרא, נראה שאין זו אלא יד המקרה, וסביר להניח שנתקיימו בלשון דוברי העברית כבר בתקופות קדומות.
המבקשים להתהדר בלשונם בעת חיתוך אבטיח לפרוסות מוזמנים להשתמש בפועל סָפַת.
