שדה חקלאי / צילום: כדיה לוי

הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף

"הִשָּמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּּׁבַע שְׁנַת הַשְּּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"

בפרשה הרביעית בספר דברים, פרשת ראה, התורה מצווה על מחיקת חובות כללית אחת לשבע שנים: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים ט"ו, א'־ב'). לפני יותר מאלפיים שנה ראה הלל הזקן שלקראת מחיקת החובות הצפויה אנשים נמנעים מלהלוות כסף לאחיהם, וחשש ממחנק אשראי בשוק. בתגובה, הוא הנהיג 'פרוזבול': תקנה הלכתית שנועדה לגבות חובות מבלי שמצוות שמיטת הכספים, הנהוגה בסוף השנה השביעית, תגרום לביטול החוב.

מהפסוקים נראה שהתורה הכירה את הבעיה שבפניה עמד הלל, ואף התריעה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים ט"ו, ט'). התורה קבעה שחובה לעזור למי שהסתבך בחובות לפתוח דף חדש ולעמוד על הרגליים. אבל כשהמלווים לא עמדו באתגר, ובפועל נמנעו מלהלוות לנזקקים, נאלץ הלל למצוא פתרון כדי להניע את גלגלי הכלכלה, כי אשראי הוא קריטי לכל כלכלה.

הסיכון המוסרי

כמאתיים וחמישים שנים אחרי שהלל תיקן את הפרוזבול, שמואל, מגדולי חכמי התלמוד הבבלי בדור הראשון, ביקר בחריפות את המהלך: "אמר שמואל הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליניה" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין ל"ו, ב'). ובתרגום לעברית: "אמר שמואל הפרוזבול הזה הוא עלבון הדיינים, אם יהיה בכוחי, אבטל אותו". שמואל מיאן להכיר בוויתור של הלל הזקן על חברת מופת בה כולם מבינים שיש אינטרס מובנה: לאפשר לחייבים להשתקם כלכלית במקום שיפלו לנטל על מערכות הרווחה.

עמדתו של שמואל ראויה. אלא שהיא יוצרת סיכון מוסרי: כשהלווים יודעים שיימחקו החובות, אין להם אינטרס להחזירם, ולחילופין, יש להם אינטרס ללוות למטרות עם פרופיל סיכון גבוה. מה עושים מול מציאות בה המלווים חוששים לאבד את כספם? מהו המנגנון שהתורה ראתה מול עיניה שעשוי להגן על המלווים ממניפולציות של לווים שהאינטרס שלהם לרמות עולה ככל שמועד מחיקת החובות מתקרב? אבחנה בין שני סוגי הלוואות עשויה לשפוך אור על מודל התורה ותקנתו של הלל.

כניסה לשותפות אקטיבית

הלוואות מסוג אחד הן הלוואות שניתנו לנמצאים מתחת לקו העוני. בדרך כלל מדובר בהלוואות בסדרי גודל נמוכים והתורה מעוניינת שהאמידים יוותרו לעניים כדי שיוכלו לפתוח דף חדש. בהלוואות מסוג זה גישתו של הלל הזקן קבילה: מי שמרגיש שאין בכוחו לוותר על הכספים שהוא מלווה, עדיף שיסתמך על הפרוזבול מאשר יאטום את ליבו.

הלוואות מסוג אחר הן הלוואות למי שזקוקים לסיוע בתזרים המזומנים על מנת להפעיל את העסק שלהם. הלוואות אלו הן בסדרי גודל משמעותיים בהרבה, וקשה להאמין שמישהו יוכל להרשות לעצמו לוותר על החזר האשראי.

בהלוואות אלו, במקום פרוזבול, המפעיל את המערכת הביורוקרטית, התורה הייתה מעדיפה לעקוף את שמיטת החובות באמצעות השקעה בהון המניות של החברה או כניסה לשותפות אקטיבית. ההבדל בין הלוואה לשותפות הוא נטילת חלק בסיכון ונתינת אמון בסיכוי. בנוסף, אפשר שהמשקיעים ייכנסו לניהול העסק ויביאו איתם תרומה ממשית.

כשהתורה מכריזה על שמיטת חובות היא מודעת לכך שהיא מכניסה את המלווים לסיכון פר הגדרה, אבל היא עושה זאת כדי לכוון את ההון למסלולי השקעה.