תיאטרון גשר. מימין: אלון פרידמן, רומן קבטנר, אולגה ברזין / צילום: כדיה לוי
ביקור אצל:
תיאטרון גשר, יפו
משתתפים בשיחה:
1. אולגה ברזין, 59, מנהלת מחלקת אביזרים. 30 שנה בגשר
2. רומן קבטנר, 63, מפיק ראשי וממייסדי התיאטרון, 32 שנה בגשר
3. אלון פרידמן, 42, שחקן, 20 שנה בגשר
על מה מדברים?
איפה אנחנו: בשדרות ירושלים ביפו, בתיאטרון גשר שהוקם על ידי הבמאי יבגני אריה ז"ל, ואמנים ממוסקבה. בכל שנה רצות 22 הצגות בתיאטרון, כיום בעברית בלבד. בתיאטרון מועסקים כ-150 עובדים.
דור המייסדים: "הכול התחיל בדירה קטנה: עוד לא היו שחקנים ולא כלום, אבל התחלנו לגבש רעיון", מספר רומן, שנמנה עם מייסדי התיאטרון בשנות ה-90. שנתיים אחרי, אולגה הצטרפה לחבורה: "ראיתי כתבה בעיתון על גשר. באותו יום נסעתי מחיפה לת"א, דפקתי בדלת וביקשתי עבודה". מהפגישה החפוזה היא יצאה עם תפקיד מנהלת מחלקת האביזרים שעוד לא הייתה קיימת. ואילו אלון הצטרף אחרי לימודיו בניסן נתיב, ומספר "שעוד כנער בן 18 מנהריה חלמתי להופיע כאן".
בוקר: אלון מגיע לחזרות מרמת גן באופניים חשמליים, "זה טרנד שאני בז לו, אבל הוא אפקטיבי: לוקח לי 20 דקות". הוא מתגעגע לימים שהתגורר ביפו, סמוך לתיאטרון: "הייתי מתעורר 10 דקות לפני החזרה. יבגני היה גוער בי שרואים שהתעוררתי הרגע".
תפאורה: אולגה מגיעה מוקדם לעצב אביזרים להצגה. המאני טיים שלה מתרחש בערב - כשצריך להחליף אביזרים על הבמה: "והכול קורה תוך שניות בזמן ההצגה, בחושך". כמו בסדרה חזרות, לפעמים הבמאי מחליט לשנות תפאורה מהרגע להרגע, "ואני והצוות עובדים כל הלילה כדי שזה יהיה מוכן למחרת". אבל רומן מדגיש שלכל יש משמעות, "זה לא סתם קפריזה של במאי".
תקלות: "בתיאטרון יש דבר אחד ברור - בשמונה אפס-אפס ההצגה חייבת להתחיל", מבהיר רומן, המפיק הראשי. בהתאם לדד-ליין הלחוץ, "חלק גדול מהיום שלי מוקדש לכיבוי שריפות - החלפת שחקן חולה, תקלה בתפאורה, אין זמן להשתהות".
מאחורי הקלעים: הקהל אמנם נחשף רק לשחקנים, אבל בגשר עובדים כ-70 אנשי הפקה. "על כל שחקן יש 5 עובדים שמרימים הצגה - צוות טכני, אביזרים, תאורה", מסביר רומן. "לפני שנכנסתי לתיאטרון לא ידעתי איזו המולה מטורפת יש מאחורי הקלעים", מודה אלון. "מה שמדהים זה שהכול קורה בלייב - כולם עוצרים את הנשימה למשך שעתיים".
צהריים: אולגה יושבת עם עובדי המחלקה במרתף התיאטרון להפוגות קפה במהלך היום: "הם אוהבים קפסולות אבל אני מעדיפה בוץ, טורקי". את האוכל לצהריים היא מכינה בבית, אבל לפעמים "מזמינה וולט עם הצעירים, כשיש לחץ". אלון מביא גם אוכל מהבית, "כי הכול כ"כ יקר".
פרנסה: עסקי הבמה לא מאוד יציבים ומתגמלים, מעיד רומן: "יש המון קושי, גם כלכלי, צריך לאהוב את זה מאוד כדי לעסוק בתחום". אולגה מצידה לא מדמיינת דבר אחר: "זה כמו סם בדם שלנו. אני לא יכולה לעבוד בשביל כסף בעבודה שמשעממת אותי. בתיאטרון קרו הרגעים המיוחדים בחיי".
הדרן: הקהל לא תמיד מתייחס בכובד ראש: "המסך של הפלאפון זוהר בחושך - אנחנו רואים שאתם בפייסבוק בזמן ההצגה", מדגיש אלון ומוסיף שהתיאטרון חי על אהבת הקהל: "לפעמים אני יוצא לבר אחרי ההצגה, ולידי יושב מישהו מהקהל ומתפתח שיח בלתי אמצעי על כוס יין. זה מגניב".