מרב מיכאלי ומשה גפני בישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת / צילום: יוסי זמיר
במפלגת העבודה עברו לתדרוך יומיומי של חברי הכנסת והשרים בנוגע למטרת-העל לשבועיים הקרובים: לנשום הרבה אוויר ולעבור בשלום את קמפיין האיחוד עם מרצ למען הצלת קולות הגוש. מרב מיכאלי כבר מתורגלת. היא כבר התבקשה בפעם האחרונה להתאחד עם מרצ, התעקשה על עצמאות וסיימה עם שבעה מנדטים (נקודת ההתחלה הייתה מתחת לאחוז החסימה). חברי הכנסת שלה צריכים ללמוד את השיטה ולנסות לייצר סדר יום נפרד: תחבורה ציבורית בשבת, מדיניות כלכלית-חברתית ותוכניות עבודה לממשלה הבאה.
אלא שמנגד מופעל קמפיין בעלות מוערכת של עשרות עד מאות אלפי שקלים בקריאה לאיחוד מרצ-העבודה. באנרים באתרי החדשות, מודעות בעיתונים ועוד. מיכאלי אף שלחה מכתב התראה לפני תביעה למפרסמים, ביניהם אמיר השכל, כדי להבהיר את מורת רוחה. מרצ אגב, תפסיד מאיחוד כזה שני מנדטים באופן מיידי - אחד שלא ייצא להצביע ואחד נוסף שיעבור לידי הרשימה המשותפת. "יו"ר מרצ זהבה גלאון מציגה לציבור עמדה בעד האיחוד כדי לרצות את קהל היעד", אומרים במפלגת העבודה, "אך היא מתנגדת בדיוק כמונו לתוכנית הזו שמטיבה עם אדם אחד בלבד: יאיר לפיד".
ליש עתיד יש תוכניות
ואם ביש עתיד עסקינן, במפלגתו של ראש הממשלה יש תוכנית סדורה עד לבחירות. תחילה בשבועיים האלה, מתקפה מתוזמנת על מיכאלי וחברי מפלגת העבודה תוך גיוס תומכי גוש המרכז-שמאל כדי לגרום לאיחוד; ולאחר מכן לעבור בנחת לקמפיין "המפלגה הגדולה ביותר" - ראש בראש מול נתניהו. לגנץ על פי התחזיות מייעדים לכל היותר 11 מנדטים. אם שלב א' לא יעבוד, לפיד לא ינגוס בקולות מרצ והעבודה ויהיה זהיר יותר - אך בסביבתו כבר מזהירים, כי לא יתגייס כבעבר ויקרא להצביע למרצ כדי להציל אותה מאימת אחוז החסימה.
לצד התוכניות להצלת קולות מפלגות השמאל, ביש עתיד משקיעים משאבים לא מבוטלים בהוצאת המצביעים הערבים אל הקלפיות. לא כדי שיצביעו ללפיד, אלא כדי שיצביעו לרע"ם או למשותפת ובעיקר ישמרו על הגוש החוסם לנתניהו גדול ויציב. לפי הנתונים כעת, המוטיבציה להצביע בחברה הערבית נמוכה מאוד: 26% הודיעו כי הם מתכוונים שלא להצביע ו-21% טרם החליטו, כך על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהתפרסם השבוע.
ברשימה המשותפת מודאגים וגם מנסור עבאס חושש. מי שקיבל לידיו את השטח הוא יואב סגלוביץ', סגן השר לביטחון פנים מיש עתיד, והוא אמור באמצעות המטה לעידוד הצבעה בחברה הערבית לדאוג להעלאת המורל בציבור עד ליום הבוחר. את הסטאז' עשו אנשיו של לפיד ובראשם הלל קוברינסקי, כבר בימים שערב הקמת ממשלת השינוי. המטרה עכשיו היא לתחזק ולחזק את אותם קשרים שנוצרו אז עם עבאס, טיבי ועודה כדי לגייס את המלצותיהם לנשיא תחילה ולשמור על הגוש החוסם לאורך זמן.
התוכניות של לפיד בשלב הזה מתחילות להזכיר את אלו של נתניהו כשישב על כיסא ראש הממשלה: אם אי אפשר להקים ממשלה, לפחות לחסום את הצד השני מלעשות כן ולהאריך את ימיה של ממשלת המעבר בנעימים. שאלת המצביעים שיישארו בבית מטרידה מצד אחד את גוש המרכז-שמאל ומנגד את מצביעי הימין: עידוד ההצבעה בשני הגושים אמור להכריע את המפה.
מי יעורר את השטח
על פי ההערכות במטה הליכוד, הימין צריך להוציא מהבית 100,000 מצביעים ביום הבוחר כדי לסיים אותו בניצחון. על פי סקרים של מפלגות אחרות ניכר הייאוש במחוזות מצביעי הימין ולכן גם הפעם הם לא יצבאו על הקלפיות. מדובר במצביעי ליכוד/ימין מנומנמים שלא יצאו להצביע במערכות הבחירות האחרונות, בעיקר בפריפריה. בעבר מי שהיה מופקד על השטח הזה היה זאב אלקין שנדרש להוציא את מצביעי הליכוד מבתיהם באמצעות מטה פעילים נלהב, הפעם הופקד עליו יוסי שלי, לשעבר שגריר ישראל בברזיל.
מקורבי נתניהו בטוחים ששלי הוא ה"אס" שיביא את הניצחון (שלא הושג כבר ארבע מערכות בחירות), בזמן שחיים כץ, דוד ביטן ואחרים מאוכזבים מההשקעה המצומצמת בסניפי הליכוד, שנועדו בעיקר לשמן מנגנוני הצבעה יעילים בפריימריז, לטובת קמפיינים ברשת. "הוא יתרסק ל-30 מנדטים. אם נתניהו לא יוציא את המצביעים הפעם הוא הולך הביתה", ספק מזהירים ספק מייחלים לנתניהו ברשימת הליכוד. אבל במטה הליכוד דווקא נשמעים אופטימיים: 70,000 מצביעי תקווה חדשה וימינה ועוד 100,000 שיושבים בבית, לצד הרגעת השטח בחברה הערבית ישנו את התמונה, אומרים שם.
גלאון אגב מנסה לעורר את מצביעי השמאל כשהיא מנופפת בבן גביר. ב-2019 נתניהו ניסה לעשות דבר דומה לימין ובקיץ ההוא שיווק קמפיין אגרסיבי של זיופים בקלפיות הערביות ודרש לקדם את חוק המצלמות. האפקט היה מיידי - מספר דו-ספרתי של מנדטים לרשימה המאוחדת. גלאון לא מעבירה יומיים בלי להקדיש פוסט או ציוץ לבן גביר, שנישא על גלי האהדה לו מימין. אם יצליח לה מדי היא יכולה להפוך את הבטחת המנדטים בסקרים לבן גביר לעובדה מוגמרת ב-1 בנובמבר.
שני יהודים, שלוש דעות
במפלגות החרדיות שואלים את עצמם האם הפעם יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני יילך עד הסוף עם איומיו לפרק את החבילה המשותפת עם אגודת ישראל: יהדות התורה. לפי הסכמי הרוטציה המשולבים של המפלגות, הליטאית והחסידית, הפעם אמור לעמוד בראש הרשימה מחליפו של ליצמן, יצחק גולדקנופף, ואילו גפני יזכה לבחור תפקיד ראשון (שר אם יחפוץ בכך או ראשות ועדת הכספים האהובה שלו), בתנאי שנתניהו ירכיב ממשלה כמובן.
בנוסף, הפעם מועמד דגל אמור להיות במקום השמיני במקום מועמד אגודה - ולפי הסקרים לא להיכנס לכנסת. אלא שגפני מצויד בהוכחות שדגל התורה חזקה יותר אלקטורלית ולכן דורש שכוחו יתבטא בהרכב הרשימה. התיאבון של גפני ושל דגל גדל בעקבות הבחירות לעיריית ירושלים. אז חל פיצול בין דגל לבין אגודה והתברר ערך הכוח - שישה נציגים לדגל, שלושה בלבד לאגודה. הסקת המסקנות המתבקשת הייתה סידור הרשימה הארצית מחדש. יורשו של ליצמן, גולדנקופף, לא מוכן לחיבור במחיר השפלה וכבר טוען למגעים עם מפלגת נעם החרד"לית ועם חב"ד, כדי לרוץ בנפרד.
לא רק זו אלא שהקרב ניטש גם ברמה הערכית, סביב הסכם שגיבשה חסידות בעלז עם משרד החינוך בשנה החולפת למימון גבוה בתנאי שיכניסו לימודי ליבה. בבעלז ביקשו את עזרת הממשלה בעקבות החלטת דגל שלא להכניס את מוסדותיהם לרשת החינוך העצמאי, בטענה לתקצוב מוגבל. למרות שגם במוסדות החינוך העצמאי לומדים לימודי ליבה, בדגל מאשימים את בעלז ב"פריצות השקפתית" לעניין הכנסת הלימודים החילוניים - עד כדי כך שהרב אדלשטיין הורה ללכת בנפרד, אם בעלז לא תחזור בה מההסכם עם משרד החינוך. בבעלז מסרבים בתוקף. וכך משתלבים ויכוח ערכי עמוק וויכוח אלקטורלי - ומאיימים לחרב את הרשימה החרדית המאוחדת.
מכיוון שהנושא הפך לאידאולוגי, אי אפשר לדעת לאן זה יתגלגל. התוצאה: סמוך מדי להגשת הרשימות, גפני מאיים בפיצול ובריצה נפרדת ולראשונה גם החרדים (כמו הציונות הדתית) מחכים שנתניהו יסדר להם את הבעיות. על פי סקרים שנתניהו הציג לחברי כנסת ברשימה, דגל התורה ואגודת ישראל לא עוברות בנפרד את אחוז החסימה - שצפוי לעמוד על כ-165 אלף קולות. נתניהו שכבר רצה להתערב בימים האחרונים כשהטונים עלו נבלם על ידי אנשי הרב אדלשטיין שטענו כי אין ל"מועמד חילוני" להתערב בענייניה הרוחניים של מפלגה חרדית. אך מאחורי הקלעים כבר נשמעים קולות אחרים, שדורשים מנתניהו להכניס את הידיים לצ'ולנט הפוליטי החרדי-אשכנזי ולסדר את ההסכם בין המפלגות, לפני שיהיה מאוחר מדי.