הדפס מתוך אוסף איורי התנ''ך של פיליפ מדהארסט / צילום: By Philip De Vere, wikimedia
הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף
"וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל...אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת"
בפרשת שֹׁפְטִים, הפרשה החמישית בספר דברים, התורה מציגה מודל פתוח ותחרותי עבור משרתי המקדש: "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" (דברים י"ב, ו'-ח').
החלק הראשון במודל מאפשר לכל לוי, או כוהן, להגיע ולעבוד במקדש. החלק השני קובע שכר שווה לכל העובדים המתחלקים במתנות מקורבנותיהם של עולי הרגל. החלק השלישי: "לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת", מהווה הגבלה כלשהי שאינה ברורה באופן טריוויאלי.
לו"ז מסודר
בתלמוד הבבלי (תענית כ"ז, א) נאמר שהמילים "לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" מתייחסות לחלק הראשון ומגבילות את הזכות לבוא "בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ". בספר דברי-הימים הוסבר שתקופת השירות במקדש חולקה בין משפחות הכוהנים. כל בית-אב קיבל לאחריותו הבלעדית שבוע כל חצי שנה, ובתמורה "מכר" את זכותו לעבוד במקדש ולקבל חלק מהמתנות.
ייתכן שהמהלך נועד להבטיח כיסוי נאות של כוח אדם לכל שבוע או מניעת סכסוכים בין הבאים לשרת בקודש. בפועל, מבחינת איכות השירות, ההסדרה ביטלה את התחרות - בדומה למונופול או ועד עובדים.
רש"י, שהיה ער לכך שההסדרה ביטלה דה-פקטו את המודל המקורי, הסביר שההסכם חל רק על ימי שגרה אבל בחגים כל כוהן יכול לעבוד, גם אם זו לא המשמרת שלו. זאת, כדי לשמר משהו מ"וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ".
רשב"ם, נכדו של רש"י, פירש הפוך. לדבריו, המילה "מִמְכָּרָיו", אינה מלשון מְכִירָה אלא מלשון מַכָּר, חבר או ידיד. על פי פירושו, המילים "לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" מגבילות דווקא את ההוראה "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ" שהופיעה בצמוד, והמודל שומר על קו תחרותי: לכל שבט לוי הזכות לבוא לעבוד במקדש, שכר היסוד שווה, אלא אם עולה הרגל שמביא את קורבנותיו מכיר באחד העובדים כראוי לבונוס.
היות שהכוהנים והלויים עסקו לאורך השנה בהקניית ידע וחינוך, העלייה להקריב במקדש הייתה ההזדמנות של האזרח לתגמל את הכוהן או הלוי שהיה עימו בקשר. כך שכר דיפרנציאלי בהתאם להצלחתו של כל עובד, מגביר את התחרות על העמלה הניתנת בתמורה לשירות הטוב.
אולם כאמור, בפועל, במקום תחרות על שירות, העוגה חולקה בין הכוהנים באמצעות משמרות קבועות. בנוסף, גם במתנות הכהונה שמתחלקות מחוץ למקדש התקבעו הסכמים שמנעו תחרות. תחת השם האירוני 'מכירי כהונה', האזרחים נתנו באופן קבוע וידוע מראש את המתנות שלהם לכוהנים ספציפיים.
לעיתים הזכויות של הכוהנים הועברו בירושה אל בני משפחתם, ולא נפתחו לתחרות אמיתית בכל פעם מחדש. מהמתואר בתלמוד (פסחים נ"ז ,א') : "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן שהם כוהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות". נראה שלקראת חורבן בית המקדש השני הקשר האישי התמסחר והתמסמס, והכוהנים התנהלו בדומה לארגון עובדים כוחני או ממסד דתי, שזנח את המטרה העיקרית - מתן שירות וחינוך לאזרח.
חז"ל מול דוד
כשחכמי התלמוד ראו שהמודל התרוקן מתוכנו, הם לא חששו להתבטא בחריפות כנגד מסורות והסכמים שהתקבעו, ויצאו חוצץ אפילו נגד דוד המלך: "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם, שנאמר: "עירא היאירי היה כהן לדוד" - לדוד הוא דהוה כהן, לכולי עלמא לא? [רק לדוד הוא שימש ככוהן ולאחרים לא?] אלא שהיה משגר לו מתנותיו [דוד שלח באופן קבוע את המתנות שלו רק לעירא היאירי]. וכתיב בתריה [המשך הפסוקים]: "ויהי רעב בימי דוד" (עירובין ס"ג, א')".
חכמי התלמוד השכילו להבין שללא תחרות אמיתית בין מספר נותני שירות - השחיתות הפקידותית תחגוג, ולא תהיה מוטיבציה ליצור ולהשתפר. במצב כזה עלולים להגיע למחסור, ואפילו חלילה רעב.