שביתת המתמחים / צילום: Shutterstock, Steve Cukrov
הכותב הוא מרצה וחוקר למשפטים בקריה האקדמית אונו
מדוע בעצם המתמחים מתפטרים ולא שובתים? הסיבה היא שעל-פי הפסיקה שביתה צריכה להיות מידתית, ואילו הזכות להתפטרות אמורה להיות מוחלטת. לכן, אילו המתמחים היו מכריזים על שביתה, יש להניח כי בשלב מוקדם מאוד שלה בית הדין לעבודה היה מחזיר אותם לעבודה. לעומת זאת, במדינה דמוקרטית את המתפטר אי-אפשר להחזיר לעבודה בלי להפוך אותו לסוג של אסיר.
● נטישה קבוצתית של מקום עבודה שקולה לשביתה ויכולה להיות צעד "אל חזור" | דעה
לפני קצת יותר מעשר שנים בית הדין הארצי לעבודה לא הכיר בהתפטרות של המתמחים. בית הדין קבע אז כי לא היה מדובר בהתפטרות אמיתית, שכן המתמחים לא באמת רצו לעזוב את העבודה, אלא עשו "כאילו" כדי להשיג תנאי עבודה יותר טובים. לכן, אמר בית הדין, לא מדובר היה בהתפטרות אלא ב"שביתה מסווית". אם מדובר בשביתה, כאמור, אפשר להוציא נגדה צו מניעה ולהחזיר את המתמחים לעבודה (מבחינה טכנית בית הדין לא היה צריך לעשות אפילו את זה - הוא פשוט קבע כי מכתבי ההתפטרות בטלים).
הנסיבות אומנם היו אז שונות - המתמחים לא היו מאורגנים בארגון עובדים משלהם, היה הסכם קיבוצי חתום שהבטיח שקט תעשייתי, המאבק היה לא (רק) נגד המדינה אלא גם נגד הרופאים הוותיקים, וההתפטרות נעשתה באופן קולקטיבי מובהק, ולא באופן יותר אינדיבידואלי כמו בסיבוב הנוכחי - אבל ההנמקה של בית הדין אז תקפה גם היום.
בית הדין טעה
לדעתי, בית הדין טעה אז, ואני מקווה שהוא לא יחזור על הטעות בסיבוב הנוכחי אם הנושא שוב יונח לפתחו. צריך להבדיל בין התפטרות מתוך אסטרטגיה להתפטרות מתוך ייאוש. המתפטר האסטרטג מתכנן לחזור לעבודה; המתפטר המיואש מקווה לחזור לעבודה אבל מודע לכך שייתכן שזה לא יקרה. בכך שבית הדין לא איפשר התפטרות מתוך ייאוש, הוא מנע מהמתמחים זכות בסיסית בדמוקרטיה - לסיים קשר עם מקום עבודה.
ההצהרות של רופאים ותיקים על כך שראוי לאפשר למתמחים להתפטר, כמה שהן מקוממות מבחינה מוסרית, דווקא מסייעות למתמחים מבחינה משפטית. ככל שהסיכון שהמתמחים לוקחים על עצמם הוא יותר אמיתי ויותר גדול - כך גדל הסיכוי שבית הדין יאמין להם שהם התפטרו התפטרות כנה, ושהם מבינים שייתכן שלא יוחזרו לעבודה. כך גם הדיווחים על כך שהנהלות בתי החולים רמב"ם, זיו וברזילי מתכננות שלא להחזיר חלק מהמתמחים לעבודה.
להאמין למתמחים
מה צריך לקרות ומה תפקידו של בית הדין לעבודה? בית הדין צריך להאמין למתמחים שכוונתם להתפטר אמיתית. הוא צריך להכיר בכך שהמשפט במקרה זה לא יכול לסייע - התפטרות היא התפטרות היא התפטרות. אכן ייווצר משבר בבתי החולים, ואז, יש להניח, יימצא התקציב שהובטח למתמחים. בית הדין לא צריך לסייע למדינה לא לעמוד בהבטחתה.
בסיבוב הקודם, לפני עשר שנים, סיים בית הדין את פסק דינו באומרו כי "בהכירנו את ציבור הרופאים כציבור נורמטיבי ושומר חוק, אנו סמוכים ובטוחים כי יתייצבו לעבודה וימשיכו בה וימלאו את חובותיהם מימים ימימה". אולי זה שורש הבעיה. הרצון של המדינה להשאיר את הדברים כפי שהיו "מימים ימימה". אבל הבטחות צריך לקיים. לא צריך לחכות שעוד מתמחים יפתחו בשביתת רעב.
עבור המתמחים, ההתפטרות היא כבשת הרש. דווקא משום שהמתמחים הם ציבור שומר חוק, יש לאפשר להם להשתמש בנשק החוקי היחיד שנותר להם - ההתפטרות.