צ'רון שרי, שחקן מכבי חיפה / צילום: Associated Press, Darko Vojinovic
ב־14 בפברואר 2005 עלתה ארסנל למשחק בליגה האנגלית מול קריסטל פאלאס שהפך להיסטורי: בסגל השחקנים שרשם המאמן ארסן ונגר היו שישה צרפתים, שלושה ספרדים ושני הולנדים. היו שם גם נציגים מנבחרת גרמניה, קמרון, חוף השנהב, ברזיל ושווייץ. לראשונה בליגה האנגלית - לא היה אף שחקן אנגלי בסגל. עוד שבע שנים עברו עד שאירוע כזה חזר על עצמו, כאשר צ'לסי, של המאמן האיטלקי ג'יאנלוקה ויאלי, העמידה סגל ללא אף שחקן אנגלי מקומי.
הדיון על שחקנים זרים עולה בימים האחרונים בישראל בעקבות ההופעה של מכבי חיפה בליגת האלופות. נוכחות הזרים של חיפה השבוע במשחק נגד בנפיקה ליסבון הייתה בולטת - בפיזיות, באיכות, ביכולת להתמודד מול כוכבים אירופאים.
בישראל עדיין מתעקשים להגביל את כמות השחקנים הלא־ישראליים שניתן לרשום בליגה (שישה), מה שפוגע בסופו של דבר בפוטנציאל הכלכלי של הקבוצות. מאחר שכמות השחקנים הישראלים האיכותיים היא מצומצמת, והישראלים הטובים מעדיפים לצאת ולנסות את מזלם בחו"ל, נאלצת קבוצות "אירופיות" כמו מכבי חיפה, מכבי ת"א והפועל ב"ש להשלים את הסגלים שלהן עם שחקנים פחות טובים מחוסר ברירה.
גם בכדורסל קיימת מגבלה של כמות הזרים שמותר לשתף בליגת העל הישראלית, כאשר כאן ניתן תמריץ של כמה מאות אלפי שקלים לקבוצה שעומדת בכמות הישראלים שנקבעת. חלק גדול מהקבוצות מעדיפות, בצדק, להפסיד את המענק לטובת איכות ואפשרות לשיפור מקצועי, בין היתר כי אין מספיק ישראלים טובים בליגה. אפשר להסתכל לרגע על נבחרת הכדורסל שלנו שמשחקת בימים אלו באליפות אירופה - כמעט כל הישראלים הדומיננטים בה לא שיחקו בשנה שעברה בליגה הישראלית.
באירופה המצב שונה
בעולם גלובלי קצת מוזר לדבר על הגבלת זרים. ליגות התפתחו בזכות התנועה הזאת. מה הייתה הליגה האנגלית היום אם היו משחקים בה רק כדורגלנים אנגלים? תחשבו לרגע על מכבי חיפה ששיחקה השבוע - אם הייתה יכולה להביא לשורותיה עוד שחקנים זרים במקום ישראליים, האם היא הייתה יכולה להיות קבוצה טובה יותר? רוב הסיכויים שכן. האם האוהדים שלה היו ממשיכים להזדהות עם קבוצה מצליחה שיש בה פחות ישראלים? בטוח שכן.
מלבד היעדר יכולת לממש פוטנציאל מקצועי וכלכלי, המצב יוצר עוד בעיה: בעלי קבוצות בישראל התבטאו כבר בלא מעט הזדמנויות על כך שמגבלת הזרים גורמת לכך שישראלים בינוניים מנצלים את הסיטואציה לדרוש שכר גבוה הרבה יותר, לא בגלל האיכות שלהם אלא בגלל שצריך להשלים איתם את הסגל.
באירופה המצב שונה בעיקר בגלל חוקי האיחוד האירופי שקובעים ששחקנים אירופאים שעוברים בתוך היבשת לא נחשבים זרים ("חוק בוסמן"), וכך אין בעצם מגבלה מעשית על שיתוף שחקנים מתוך האיחוד האירופי.
כך נהנה הכדורגל העולמי מתנועת שחקנים כאשר הרצון להצליח ולממש פוטנציאל מסחרי הוא הקו המנחה. לפי דוח של ארגון CIES, נכון למאי 2022 שיחקו בחמש "יבשות הכדורגל" הגדולות (אירופה, אסיה, דרום אמריקה, מרכז אמריקה ואפריקה) 13,929 שחקנים מחוץ למדינה שבה נולדו. בתוך חמש שנים נרשמה עלייה של 16% בכמות הכדורגלנים שמשחקים מחוץ למדינת האם שלהם.
לפי הדוח, בקבוצת כדורגל ישנם בממוצע 6.3 שחקנים שלא נולדו במדינת האם שלהם - שיעור שיא. ובאופן טבעי, איפה שיש יותר כסף כך כמות השחקנים שמגיעים מבחוץ עולה: באירופה הממוצע עומד על 7.7 שחקנים לא־מקומיים בכל קבוצה, ובסך הכל למעלה מרבע מכלל השחקנים באירופה הם כאלו שמשחקים מחוץ למדינה שבה נולדו. ברזיל, צרפת וארגנטינה אחראיות ל־22% מהייצוא של שחקני כדורגל למדינות העולם.
השחקן הישראלי נפגע?
למה בישראל מגבילים את כמות השחקנים הלא־מקומיים? יש הרבה תשובות - פעם הטיעון היה שהדבר יפגע בשחקנים הישראלים שלא יראו מגרש ואז תיפגע גם הנבחרת. פעם גם טענו שזה נובע מהחשש שפתיחת הליגה לזרים, שנהנים מהטבות מס, תהפוך את ההבאה שלהם לכדאית יותר משיקולי מס, ותקשה על השחקן הישראלי להתחרות.
לגבי הטיעון הראשון התברר מזמן שהוא לא מחזיק מים. הנבחרת לא מעפילה גם ככה לטורניר גדול, והיום המצב גרוע יותר - לא רק שאין לנו מספיק שחקנים ישראליים איכותיים בליגה, יש הרבה פחות שחקנים בסגל הנבחרת שמשחקים בליגות בכירות בחו"ל.
לגבי סוגיית המיסוי - היא צריכה אחת ולתמיד להיפתר. שלושה שרי ספורט עברו כאן בעשור האחרון וכולם חששו לתקן את העיוות שמאפשר לזרים מיסוי מקסימלי של 25%. אם רוצים לעזור לבעלי הקבוצות צריך לתת לשוק לעשות את שלו: תנו ליעקב שחר, למיטש גולדהאר ולאלונה ברקת להתחרות בחו"ל עם כמה זרים שהם רוצים אבל שימו אותם בנקודת פתיחה כלכלית מיסויית שווה.
צריך לתת לבעלים, שמשקיעים מכיסם הון לא הגיוני, לממש את הפוטנציאל האירופי ולהרוויח כסף מהמפעלים של אופ"א. אם יעקב שחר יידע שיש לו סיכוי גבוה, בזכות הבאת זרים טובים, להיכנס בכל שנה לליגת האלופות וליהנות מהכסף שהיא מציעה, לא בטוח שהוא יהיה מוטרד מהעלאת תשלומי המס לזרים.
ב־NBA שוברים שיאים
גם בכדורסל האירופי אנחנו רואים את התמונה של תנועת השחקנים. גם כאן הייצוג של שחקנים לא־מקומיים הוא ברמת בשיא: בדוח האחרון של פיב"א, בשיתוף CIES, נמצא שבעונת 2020/21 שיחקו בליגה הספרדית בכדורסל שחקנים מ־54 מדינות שונות, בליגה הצרפתית הייתה נציגות ל־37 לאומים, ובסך הכל בכל הליגות בעולם הממוצע עמד באותה עונה על קצת יותר מ־22 לאומים שונים בממוצע בכל ליגה (בישראל, אגב, שיחקו כדורסלנים מ־18 לאומים).
ב־NBA פתחו את העונה הקודמת 121 שחקנים "בינלאומיים" (לא־אמריקאים) מתוך 450 שמשחקים בליגה, ואין שום חוק שמגביל את כמות הזרים. זו הייתה השנה השמינית ברציפות שבה הליגה נפתחת עם מעל מאה שחקנים בינלאומיים. מספר השחקנים הבינלאומיים צמח מ־5 בעונה הראשונה (1946/47).
בנבחרות שמשחקות בימים אלו באליפות אירופה בכדורסל רוב הכוכבים משחקים מחוץ למדינות האם שלהן - האם זה פוגע בנבחרות? להיפך. סלובניה טובה יותר בזכות לוקה דונצ'יץ' שמשחק ב־NBA, יוון מצוינת בזכות היציאה של יאניס אנטטוקומפו לארה"ב, על ניקולה יוקיץ' הסרבי של דנבר נאגטס נטען שהוא "השחקן הטוב בעולם", ומי יודע איפה היינו אם דני אבדיה היה נשאר בליגה הישראלית.
גם מבחינה שיווקית הליגות נהנות מכניסה של שחקנים לא מקומיים. הרבה יותר קל למכור את זכויות השידור לחו"ל ולמכור מוצרים של הליגה במדינות שיש להן נציגות של שחקנים מקומיים. ה־NBA משודרת היום ב־215 מדינות ומוכרת מוצרים של הליגה ב־200 מדינות - בין היתר בזכות נוכחות בינלאומית בליגה.
אפשר רק לנחש בכמה עלתה החשיפה ל־NBA בישראל רק בזכות דני אבדיה. בפרמיירליג האנגלית, ישלמו לראשונה בהיסטוריה עבור זכויות השידור בחו"ל סכום גבוה יותר מזה שמשולם ע"י הרשתות האנגליות. אין שום דרך ובעיקר אין סיבה לעצור את הגלובליזציה בספורט.