השופט בדימוס יצחק זמיר / צילום: אוריה תדמור
הכותבת היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר
לאחרונה יצא לאור ספר חדש שכתב שופט בית המשפט העליון בדימוס, יצחק זמיר. שם הספר הוא "בית המשפט העליון", והוא מיועד לכל מי שמתעניין בבית המשפט העליון ובטענות הנשמעות כלפיו. בספרו מבקש השופט זמיר להציג תמונה אמיתית של בית המשפט העליון, ובעיקר של הביקורת השיפוטית על רשויות השלטון. זמיר מתמודד באופן עובדתי, מנומק ובהיר עם הביקורת על הרכבו ותפקודו של העליון.
עמדתו של זמיר היא שפגיעה בביקורת השיפוטית, על-פי ההצעות שפורסמו, תהיה פגיעה קשה בציבור: בשמירה על שלטון החוק, במאבק נגד שרירות ושחיתות שלטוניות ובהגנה על זכויות אדם. הספר מעניין והנושאים המפורטים בו ראויים לרשימה נפרדת. זאת מאחר שבית המשפט העליון והמערכת המשפטית בכללה הם ממסדים המרכזים כוח, שהם בעלי השפעה דרמטית על פני החברה הישראלית ומצויים במרכזו של דיון ציבורי לגיטימי, ער וסוער.
מעבר להזדהותי עם תכניו של הספר, הנקודה ששבתה את לבי הייתה העובדה שבגיל 91, הקדיש זמיר זמן יקר, מחשבה ומאמצים כדי לקדם את המשנה הרעיונית בה הוא מאמין כל חייו: חיזוק הפיגומים של ישראל כדמוקרטיה ליברלית ופעולה נחושה, מתמדת, בלתי מתפשרת בשירות ערכי היסוד שעמדו בבסיס הקמתה.
הכול כדי להבטיח לכולנו, אזרחי ישראל, החיים בדמוקרטיה אמיתית, שוקקת, אכפתית שערכיה מעשירים את איכות החיים האזרחית שלנו ומגשימים את החלום הציוני: גם בית לאומי בארץ ישראל וגם קירוב שלנו לחברת המופת שהייתה אמורה לקום פה, כחלק מהריבונות היהודית המתחדשת.
הפעם מדובר בספר שזמיר כתב, שתכליתו להנגיש ולחזק תפיסות דמוקרטיות בציבור, בימים בהם מועם זוהרן, וליידד כלפי בית המשפט העליון כל מי שמוכן להקשיב ולבחון בכנות וביושר את הטענות המוטחות בממסד זה, וגם לשמוע תשובות בלב פתוח ואוזן קשובה. בית המשפט העליון אינו המוסד האימפריאליסטי, הפוליטי, הכוחני והמוטה כפי שיש כאלה המנסים לציירו כך וטעמיהם עימם.
מקצועיות ואיזון
נהפוך הוא. זהו נכס משטרי מהמעלה הראשונה, שלאורך עשרות שנים מבצע את תפקידו "ללא מורא, ללא משוא-פנים", שומר על רמה מקצועית עילאית ואיזון, תורם את חלקו במאבק להבטחת שלטון החוק בחברה ומשמש כמגינו של האזרח הקטן מפני השרירות השלטונית. תפקידו החוקתי במארג הרשויות הוא להבטיח כי גם השלטון יפעל כדין וכי זכויות האזרח לא תשארנה כקליפה ריקה או כאות מתה עלי ספר אלא תקבלנה הגנה וממשות. אלה רעיונות שאני מזדהה עימם מעומק ליבי, אולם לא על כך רציתי לכתוב.
מה שיפה ובמיוחד מרשים בעיניי, מעבר לתוכן המהותי של הספר, הוא עצם ההתגייסות המתמדת של זמיר, לטובת הגנה אקטיבית על האינטרס הציבורי. הפעם באמצעות כתיבה של ספר, אך זהו רק נדבך נוסף אחד בעשייה מתמדת ונמשכת שלו, באופנים מגוונים, בשירותן של אותן מטרות בדיוק, לאורך עשרות שנות פעילות ציבורית. בהגנה על ערכי היסוד של הדמוקרטיה, על זכויות האדם, על טוהר המידות בשירות הציבורי, על איכות המינויים במסגרתו ומניעת הפוליטיזציה שלהם, בצורך להבטיח אתיקה בפוליטיקה. במאבק בשחיתות הציבורית ולהשלטת החוק בשלטון, בשמירה על עצמאותו, אי-תלותו ומקצועיותו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, בהתנגדות לפיצול התפקיד, בשמירה על בית המשפט העליון מפני אלו הקמים להחלישו, כמו השורה בהמנון הפלמ"ח: "לפקודה תמיד אנחנו תמיד...". היכן שצריך. שם נמצא זמיר.
קבוצת אנשים טובים
זמיר סיפר פעם שאת תפקידו כמדריך בתנועת נוער, הוא לקח ברצינות תהומית והשקיע בו את כל-כולו. אופי זה אופי, וכנראה לא בכדי אותן תכונות, רצינות, ענייניות, התמסרות, אחריות ואיזון עמוק טבעי, אפיינו את מתכונת פועלו בתפקידים בהם כיהן: איש אקדמיה, דיקאן הפקולטה למשפטים בירושלים, יועץ משפטי לממשלה ששמו חרות על ספר דברי הימים של ישראל בזכות מאבקו, יחד עם קומץ יחידי סגולה, בפרשת קו 300, שהייתה קו שבר מוסרי בתולדות ישראל החדשה, למניעת גלישתה של ישראל למחוזות אפלים בהם תחום הביטחון פטור מהחוק ונמצא מחוצה לו.
זמיר גם שימש כדיקאן מייסד של פקולטה למשפטים בחיפה, יסד כתב עת למשפט ציבורי בשם "משפט וממשל", כיהן כשופט עליון, שימש כנשיא מועצת העיתונות, כיו"ר המועצה הציבורית של "כל זכות", עמד בראש ועדות ציבוריות והעשיר את מדף הספרים והמאמרים המשפטי והממשלי בכתביו.
יש קבוצת א.נשים כזו, בגילאי 70-80 לפעמים פלוס פלוס, שתמיד מתייצבת היכן שצריך. השירות הלאומי והאזרחי של האנשים המשובחים הללו לא נפסק אף פעם. יש בהם כאלה שבאו מתוככי שירות המדינה, מהמערכת המשפטית, מהצבא או מהממסדים הביטחוניים האחרים, מתחומי התרבות המגוונים, או מהחברה האזרחית. בוני הארץ ומגיני דמותה, לוחמים מפוארים על קיומה של המדינה והבטחת אופיה הדמוקרטי, שלא מתפרקים מהאחריות שהם חשים להבטיח לנו עתיד בהיר יותר. דבקות במשימה שלעולם אינה נגמרת, ונדמה כי עתה היא בוערת במיוחד, כתפיים רחבות, אמונה בצדקת הדרך, עיניים אופטימיות שמצליחות "לראות רחוק לראות שקוף". תמיד בחזית הקדמית, בשורה הראשונה של עשיית הדבר הנכון והטוב, בדוגמה אישית מעוררת השראה.
והתקופה הזו ממש מספקת את תמונת הנגטיב המושלמת ליצחק זמיר בדמות ביקורו של איתמר בן גביר בבית הספר התיכון "בליך" ברמת גן, שם הוא מתקבל על-ידי התלמידים בתשואות. ההמחשה האולטימטיבית "לפרצוף" של רוח התקופה.
מול עשייה של עשורים לטובת השוויון, לטובת ישראל חופשית, סולידרית, מתוקנת ושומרת חוק, האלטרנטיבה הבן גבירית בדמות שיח של שנאה, גזענות, ליבוי מדנים ורקורד ציבורי הכולל גם מספר הרשעות בפלילים. מול אמונה אופטימית ביכולתה של מילה כתובה לשכנע וספר המונה 308 עמודים שכולו דיאלוג וניסיון לגשר רציונלי לקשב של זולת חולק.
ספר מול תמונה אחת
תמונה אחת שהייתה תלויה בסלון הבית של בן גביר עד לאחרונה, תמונתו של ברוך גולדשטיין, רוצחם של 29 בני אדם שנטבחו על-ידו במערת המכפלה אך בשל היותם ערבים. ספר מול תמונה אחת השווה יותר מאלף מילים. בשירו "שיר לשלום" כתב יענקל'ה רוטבליט: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא".
אנשים, בני אדם במיטבו של המושג, כמו יצחק זמיר, אלה האנשים שמביאים את היום. נמצא אותם תמיד היכן שצריך. הם הבחירה שלי. וכעת צריך פשוט ללמוד להיות כמוהם.