תמ"א 38 / צילום: טלי בוגדנובסקי
הכותבת עורכת דין, היא שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
למעלה מ-30 שנה עמדה לה דירה נטושה, צברה אבק וחובות, עד שדיירי הבניין זכו בפרס הגדול - ביצוע שדרוג של הבניין במסגרת פרויקט תמ"א 38. כאשר פנו דיירי הבניין לאחד משני בעלי הדירה הרשומים, התברר להם כי בעל הדירה מסרב לחתום על הסכמתו לתמ"א, בטענה כי הוא לא ישתף פעולה עם חתימה על מסמכים, בהם האישה, בת זוגו לשעבר, רשומה כבעלים משותפים בדירה.
דיירי הבניין נאלצו להגיש נגדו תביעה כדייר סרבן כדי לאלצו לאפשר את ביצוע פרויקט התמ"א, וזכו. בינתיים פתח הגבר בהליכים נגד בת זוגו לשעבר, בדרישה להכריז עליו כבעלים הבלעדיים של הדירה, 46 שנה לאחר רכישתה.
סיפורה של הדירה הנטושה החל דווקא כסיפור רומנטי. בחורה הולנדית ביקרה בישראל בשנת 1964, התאהבה בארץ, עברה גיור ועלתה לישראל. בעבודתה בחנות הספרים בנתב"ג, היא הכירה את הגבר, שעבד אז כדייל אוויר. הם התאהבו ועברו להתגורר ביחד.
בני הזוג תכננו להינשא ורכשו דירה למגוריהם המשותפים, אולם בחלוף שנתיים האישה עלתה למטוס להולנד, ומאז לא שבה לישראל. כל אחד מהצדדים נישא לאחר, והיחסים ביניהם נותקו לגמרי, מאז שנת 1973 ועד להתעוררותו של פרויקט התמ"א.
בני הזוג לשעבר הציגו גרסאות שונות באשר לנסיבות רכישת הדירה ולעזיבתה של האישה את הארץ. הגבר טען כי הדירה נרכשה מכספו בלבד, בעוד שהאישה טענה כי היא השתתפה במימון רכישת הדירה באמצעות הטבות שקיבלה כעולה חדשה, ובתשלומי משכנתה משותפים טרם עזיבתה את הארץ. הגבר טען כי האישה ברחה מהארץ באורח חד-צדדי ונעלמה מחייו ללא הודעה מוקדמת ופרידה, ואילו האישה טענה כי למעשה היא נמלטה מחיי התעללות נפשית ופיזית שעברה מטעמו של הגבר.
כך או כך, אין מחלוקת כי הגבר חידש את הקשר עם האישה לראשונה בשנת 2014, עת החל להתגבש פרויקט התמ"א, ודרש ממנה להעביר אליו את זכויותיה בדירה. האישה הציעה לו לרכוש ממנה את הזכויות, ולאחר שדחה את הצעתה, מכרה אותם לצד ג'.
בעל זכויות במקרקעין אינו מוותר עליהן כך סתם
הגבר הגיש תביעה, במסגרתה טען כי מלוא הזכויות בדירה שייכות למעשה לו בלבד, מפאת מגוון נרחב של טענות, מהפרת הבטחת נישואים מצד האישה, ועד לטענה כי היא זנחה את זכויותיה בדירה. כל הטענות נבחנו ונדחו לגופן, לאחר שנקבע כי גרסת האישה מהימנה יותר.
בין היתר הובהר כי משזכויות האישה בדירה רשומות כדין, הרי שלא נדרש ממנה שום מעשה אקטיבי כדי לשמור על זכויות אלה. הנחת המוצא על-פי הדין היא שאדם שהוא בעל זכויות, כל שכן זכויות במקרקעין, אינו מוותר עליהן כך סתם, וזאת גם אם אותו אדם נעלם או נעדר. קיימת פרוצדורה חוקית מפורשת שיש לנקוט מול האפוטרופוס הכללי שנועדה לטפל במקרים שבהם קיים רכוש עזוב או נטוש של אנשים נעדרים, והגבר הוא זה שהיה צריך לפעול, אם סבר כי זהו המצב.
למעשה, ניתן היה לייתר את הדיון בהליך זה כבר בשלב מקדמי לאור חוסר הפעולה של הגבר לאורך השנים על בסיס טענת התיישנות. האישה עזבה את הארץ וניתקה עימו קשר כבר בשנת 1973. אם היו לגבר טענות כי היא מחזיקה על שמה זכויות השייכות לו, הרי שהמועד להגיש את התביעה היה לפני 40 שנה, ולכל המאוחר בשנת 1998, בחלוף תקופת ההתיישנות על תביעות במקרקעין.
לאור דברים אלה קבע בית המשפט כי האישה הייתה רשאית למכור את חלקה בדירה לצד ג', והגבר חויב לשלם לה הוצאות משפט בסך של 30,000 שקל.