הגליל / צילום: Shutterstock
יישובי הגליל והנגב נאבקים בשנים האחרונות על זכותם להתרחב ולגדול, בעיקר באמצעות תוספת של קרקע וזכויות בנייה שיאפשרו לקלוט תושבים חדשים. המציאות שהם מציגים אכן מבהילה: בזמן שהמרכז מתחזק, אצלם ההגירה שלילית, האוכלוסיה מזדקנת, והתמהיל הדמוגרפי של הציבור היהודי והערבי משתנה במהירות. גם בלי לנופף בחזון הישן על "ייהוד" הגליל והנגב, אפשר להבין שהמצב לא בריא.
נציגי הישובים העדיפו לשמור קרקע לילדיהם
רגע לפני פיזור הכנסת בקיץ האחרון אישרה ועדת הכלכלה את הרחבת מנגנון ועדות הקבלה גם ליישובים שיכללו 700 משפחות (לעומת ישובים המונים עד 400 משפחות היום). ההחלטה הזו התגלגלה לכנסת הבאה וימים יגידו מה יעלה בגורלה, אבל במקביל, במינהל התכנון יושבים ממש כעת על תיקון תוכנית המתאר הארצית (תמ"א 35), שתאפשר כמעט הכפלה של יחידות דיור ברבים מהיישובים.
מעבר לשיח על ציונות, כדאי גם לשים את הדברים בפרופורציה. בזמן שנציגי היישובים מדברים בלהט על אידיאלים, כשהדברים מגיעים להחלטות בשטח הם עוברים לא פעם לשיח נדל"ני-כלכלי. כן להרחבת הנגב והגליל, אבל לא בכל תנאי.
מלבד הסוגיה הטעונה בנוגע להצדקת ועדות קבלה (והרחבתן), מסתבר שבחודשים האחרונים נעלמה מסדר היום של מועצת מקרקעי ישראל - הגוף האחראי למדיניות הקרקעות של המדינה - החלטה דרמטית בנוגע לעתיד יישובי הפריפריה, לאחר שנציגיהם נבהלו שמישהו מזיז להם את הגבינה. במסגרת ישיבת המועצה שהתכנסה בחודש מרץ, אמורה הייתה להגיע לאישור הצעה לתיקון דרמטי של גובה ההנחות שיינתנו לרוכשי קרקעות באזורי עדיפות לאומית (פריפריה). נכון להיום, תקרת ההנחה לרוכש קרקע להקמת בית - שנדרש לשלם 31% בלבד מערך הקרקע באזור עדיפות לאומית א' ו-51% מערך הקרקע באזור עדיפות לאומית ב' - עומדת על 450 אלף שקל. מעל אותה תקרה, הרוכש משלם למדינה 91% מערך הקרקע. במקביל, יישובים שאותם המדד החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דירגה ברמה 8, התקרה הונמכה ל-200 אלף שקל. מדד חברתי-כלכלי 9 או 10 (כמו למשל כפר ורדים בגליל), מצמצם את ההנחה ל-100 אלף שקל בלבד.
כל זה אמור היה להשתנות. לפי ההצעה שהגישה מועצת מקרקעי ישראל, מגבלת ההנחה בישובים ה"עשירים" תבוטל, והתקרה כולה תעלה בכלל היישובים ל-550 אלף שקל. מהפכה? לא ממש. הלובי שהפעילו היישובים על חברי המועצה טרפד אפילו את הדיון בהחלטה, לאחר שהם גילו כי המועצה הוסיפה תנאי - שיווק וחתימה על הסכם פיתוח של לפחות 60 יח"ד או 100% מהמגרשים המתוכננים ביישוב בתוך שנתיים (עד אפריל 2024). גם כשהמועצה הציעה להעלות את גובה התקרה ל-650 אלף שקל, הם לא התרצו והצליחו להוריד את היוזמה מסדר היום של המועצה. מסתבר שנציגי היישובים בעיקר רוצים לחזור הביתה עם אופק תכנוני לילדי היישובים. הצפה של קרקעות כאן ועכשיו עלולה להשאיר אותם גם ללא מגרשים לילדים וגם עם עודף היצע שעלול להוריד את המחירים.
המדינה תצליח לשלוט בקצב הפיתוח?
בינתיים הגלגל לא באמת נעצר. באוקטובר הקרוב אמורה ועדת העורכים שהקים מינהל התכנון, הכוללת 9 חברים ממשרדי ממשלה, נציגי תכנון ועוד, להניח בפני המועצה הארצית לתכנון ובנייה את המלצתה בנוגע לעדכון היקף יחידות הדיור ביישובים הכפריים (שחלק הגדול מתושביהם כבר שכח איך נראים חממה או טרקטור). מדובר בעדכון "לוח 2" בתוכנית המתאר הארצית שקבע את מספר הבתים המקסימלי בכל ישוב כפרי, עם יעד להגדיל את הכמות עד ל-50% בנגב ובגליל (במרכז מדברים על תוספת צנועה בהרבה של 15%).
כך או כך, בזמן שהמדינה מכוונת לצפיפות שתאפשר תוספת של עשרות אלפי יחידות דיור באותם ישובים (מתוך 858 ישובים כפריים בישראל, 65% נמצאים בצפון ובדרום), בין השאר כדי לפתור את מצוקת הדיור בישראל, לא בטוח שהיישובים עצמם מתכוונים לאפשר לה גם לשלוט בקצב הפיתוח ובוודאי לא בזהות התושבים שיוכלו לגור שם.