מה הקשר בין פרויקט תמ"א 38 לסכסוך ירושה בין אלמנה לבין הידועה בציבור של בעלה ה־30 השנים האחרונות לחייו? והאם זכות אלמנה למדור על־פי הכתובה גוברת על זכויות הדיירים לעשות פינוי־בינוי ועל זכותה של הידועה בציבור למכור את חלקה בדירה? אלה בדיוק השאלות שנדונו בתביעה שהגישה אלמנה לזכות מגורים בדירה שהותיר בעלה המנוח, שאת חציה הוריש לידועה בציבור שלו יום בלבד לפני מותו, בשעה שמתנהל בבניין הליך פינוי־בינוי.
הסיפור הסבוך הזה מתחיל עם נישואיהם של א' המנוח ו־ב' האלמנה ב־1969. לשניים נולדו ארבעה ילדים. ב־1980 הכיר המנוח את ג' והחל לחיות עמה חיי זוגיות, וברבות הימים הם הוכרו כידועים בציבור. ב' הגישה תביעת גירושים ובמהלך הדיונים גובש הסכם גירושים להסדרת נושא הרכוש ומזונות הילדים, שבו נקבעו מזונות מופחתים (100 שקל לחודש), וכן נקבע כי בכפוף לסידור הגט, יעביר המנוח את זכויותיו בדירת המגורים לידי ילדיו. בפברואר 1986 גובש הסכם הגירושים הסופי בין המנוח לאלמנתו, אך לאחר שהצדדים לא הגיעו לדיון ואף לא התייצבו במועד לסידור הגט - ההסכם לא קיבל תוקף פסק דין, והשניים נותרו נשואים עד יום פטירתו של א' בנובמבר 2013.
יום לפני פטירתו כתב המנוח צוואה שבה הוריש את חלקו בדירה (מחצית) לידי בת זוגו, הידועה בציבור. הצוואה קוימה על־ידי בית המשפט בספטמבר 2014, והליך שניהלו האלמנה וילדיה נגד העיזבון בטענה כי יש להורות על העברת חלקו בדירה לידי ילדיו בהתאם להסכם הגירושים (שלא אושר), נדחה מסיבות טכניות.
בד־בבד הגישה הידועה בציבור, המוטבת בצוואת המנוח, בקשה לפירוק שיתוף בדירה, ובפברואר 2019 ניתן צו לפירוק שיתוף. בית המשפט אף מינה כונסי נכסים למכירת הדירה. בתגובה פנתה האלמנה לבית הדין הרבני בבקשה לקבלת צו איסור דיספוזיציה (איסור שינויים במצב) בגין זכותה למדור אלמנה אשר תתאיין אם הדירה תימכר. בית הדין נתן את הצו כמבוקש, ומאז הצדדים התנהלו בבית הדין.
פרויקט התמ"א: בכפוף להחלטה על הדירה
בין לבין חתמו כלל דיירי הבניין והבניינים הסמוכים על הסכם תמ"א 38 עם חברת בנייה, למעט האלמנה והידועה בציבור. דיירי הבניין והחברה ביקשו מרשם המקרקעין לאשר את הליך הפינוי־בינוי ללא חתימת האלמנה והידועה בציבור, ובנובמבר 2021 הגיעו הצדדים להסכם שבמסגרתו אישרו השתיים את ביצוע הליך הפינוי־בינוי, בכפוף לכך שכל אחת מהן תוכל לטעון את טענותיה לגבי הדירה בהליך שבפני בית הדין הרבני.
בפני בית הדין נדונה שאלת זכאותה של האלמנה למדור מן העיזבון, לאחר סיום הפרויקט ולכשהדירה תיבנה מחדש. הדיון סבב סביב השאלה האם זכותה של האלמנה למדור על־פי הדין הדתי גוברת על זכותה של הידועה בציבור על־פי הצוואה, בייחוד כאשר היה ברור כי בני הזוג עמדו להתגרש 30 שנים קודם לכן, אך מנגד ההורשה לידועה בציבור נעשתה יום אחד בלבד לפני פטירת המנוח.
האלמנה ביקשה לשוב להתגורר בדירה לאחר סיום הפרויקט, היות שבהתאם לדין הדתי, כאלמנת המנוח, היא זכאית למדור עד סוף ימיה או לתשלום מלוא כתובתה. הידועה בציבור, שהייתה בת זוגו של המנוח כ־30 שנה, טענה כי על־פי האמור בשולחן ערוך, מדור אלמנה שנפל (כלומר: נהרס במסגרת הליך פינוי־בינוי), אין היורשים חייבים לבנותו, ואף האלמנה אינה רשאית לבנותו מכספה. לטענתה, בין הצדדים נכרת הסכם גירושים שלא יצא לפועל, המנוח לא שילם לה את מזונותיה במשך השנים, והאלמנה לא דרשה זאת הואיל ורצונה היה להתגרש - ועל כן אינה זכאית לכתובה.
ההחלטה: זכותה למנוע את הריסת הבניין
שלושת דייני בית הדין הרבני קבעו כי האלמנה זכאית להישאר בדירה עד סוף ימיה, בהתבסס על הדין הדתי וכן על פסיקות בתי המשפט בנוגע לפגיעה בזכויות אגב פרויקטים של פינוי־בינוי. בין היתר צוין בפסק הדין כי אין לראות בהגשת תביעת הגירושים על־ידה כוויתור על זכויותיה. זאת, משום שהייתה לה עילת גירושים תקפה - בגידתו של הבעל. עוד צוין כי הצוואה שזיכתה את הידועה בציבור במחצית הדירה יום לפני מות הבעל "אינה צוואה תקפה מבחינה הלכתית", הגם שקיבלה תוקף חוקי בבית המשפט.
"לפיכך זכותה למנוע את הריסת הבניין במסגרת ההליך, שכן בכך תיגרם פגיעה בלתי הפיכה בזכויות הקניין שלה, קרי - זכותה למדור אלמנה, ולפיכך עמדה לה הזכות להתנגד להריסת המדור", נאמר בפסק הדין.
הדיינים ציינו בעניין זה כי בית המשפט העליון קבע כי הזכות של יתר הדיירים לכפות הליך פינוי־בינוי נובעת מהעובדה שזכות הקניין של הדייר המתנגד אינה נפגעת, אלא אדרבה - ערך הנכס שלו עולה.
בנוסף, העליון הורה כי יש לבחון האם התוכנית פוגעת באופן מהותי בזכויות המיעוט. "במקרה זה אין ספק כי זכות המיעוט - קרי, המבקשת - תיפגע באופן בלתי הפיך, שכן הריסת הבניין מאיינת את זכותה למדור אלמנה", צוין בפסק הדין. על כן, נקבע, "עמדה לאלמנה הזכות להתנגד להריסת הבניין, משום שבכך תיפגע זכותה למדור פגיעה אנושה ובלתי ניתנת לריפוי. אין ספק שזו התנגדות מהותית ועניינית".
נקבע כי לאחר שתושלם בניית הפרויקט, וייפסקו תשלומי השכירות על־ידי יזם הפרויקט, תהיה האלמנה זכאית לדמי מדור בגובה שכירות דירה כפי שהתגוררה בה עד להריסת הבניין.
לדברי עו"ד דניאל פרידנברג ממשרד הופמן & פרידנברג, המתמחה בדיני משפחה וירושה, "פסק הדין עוסק במצב קיצוני במיוחד - האלמנה תשוב להתגורר בדירה החדשה שתיבנה עד למלאת ימיה ושנותיה, למרות שהמנוח כתב צוואה מפורשת שבה הוריש את חלקו בדירה שמיועדת לתמ"א 38 לבת זוגו האחרת ב־30 השנים האחרונות, אך ורק לאור העובדה שלא התגרש בפועל מאשתו הראשונה".
לדברי עו"ד פרידנברג, "יש לכך משמעות רבה בנוגע לזכויות הקניין של בני זוג. אף שאין מחלוקת שמחצית מהדירה שייכת לבת הזוג של המנוח, היא לא תוכל לממש את זכותה הקניינית או ליהנות ממנה כל עוד האלמנה חיה, משום שהמנוח היה עדיין נשוי בפועל".
עו״ד דקלה סומך קרם שייצגה את האלמנה מסרה בתגובה: "פסק הדין מלמד אותנו רבות על כוחה של כתובה ועל המשמעות הרבה שיש למוסד הנישואין על פי הדת היהודית. האלמנה פנתה למשרדי רגע לפני שכונסי הנכסים שמינה בית המשפט החלו בעבודתם. במקרה הזה בית הדין עשה צדק אמיתי עם האלמנה".
