סטודנטים קנייתים מביטים על ניירובי. בלילות הם הופכים לכותבי צללים, ומתחברים ל-VPN כדי שייראה כאילו הם עובדים מארה''ב / צילום: Reuters, Joe Penney
ניירובי. ג'ושוע אומונדי הוא גבר קנייתי רזה בעל עצמות לחיים גבוהות ומסותתות ועיניים ערניות. הוא מתגורר בדירה קטנה באחת השכונות הקשות של העיר. כאן, רוב האנשים נשארים בבית אחרי השעה 20:00. בשעות הערב עומדים צעירים לאורך הקירות החשופים של מתחמי הדירות ועוקבים בעיניהם אחרי העוברים והשבים. עשן המיתמר מערימות פסולת מזון שרופה חודר לאף. נשים מטגנות חטיפים בשמן עמוק מעל אש גלויה, והילדים, שכמה שעות קודם לכן התרוצצו ברחובות הבוץ בסנדלי פלסטיק צבעוניים, הושכבו כעת לישון.
ג'ושוע עובד בלילות. בשעה 23:00 הוא מתיישב במשרד הביתי שלו - שולחן כתיבה צר בפינת הסלון. מערכת ספות חומות דחוסה בדוחק בחדר, והרצפה מכוסה בשטיח חום תואם. נורה יחידה תלויה מהתקרה ומספקת תאורה עמומה. מקור האור האמיתי הוא צג מחשב ה-HP של ג'ושוע. האור הלבן הבוהק נראה כמו שער לעולם אחר.
בלילות, ג'ושוע חדל להיות קנייתי בן 33, והופך לאקדמאי אמריקאי העונה לשם ד"ר ה'. מדובר בד"ר מנומס ומסביר פנים הכותב מטלות אקדמיות עבור סטודנטים מאוניברסיטאות ברחבי אירופה וארה"ב.
הוא כתב כבר תזה שלמה על הדרך שבה צוותי בתי חולים בארה"ב מונעים נפילות של חולים קשישים. הוא כתב משימות לסטודנטים באוניברסיטאות יוקרתיות כמו הרווארד ואוקספורד והוא כתב דוחות עבור סטודנטים בדנמרק: בשנה שעברה השלים מטלה עבור סטודנט באוניברסיטה הטכנית של דנמרק, וכמה חודשים לפני כן ערך הגשה עבור סטודנט באוניברסיטת קופנהגן.
באתר האינטרנט של ד"ר ה' סטודנטית עם שיער בלונד כהה נראית שקועה במחשב הנייד שלה. לקוחות יכולים ליצור קשר עם איש האקדמיה ו"צוותו" באמצעות צ'טבוט הממוקם בפינה הימנית, ורשימת ההודעות מסטודנטים מלאי הערכה ארוכה: "כמעט ונואשתי מהלימודים. תודה רבה על העזרה", כותב ת'ור. "איכות גבוהה למרות הדדליין הקצר", משבחת פמלה.
רוב הלקוחות של ד"ר ה' הם מארה"ב, כך ששעות אחר הצהריים האמריקאיות הן שעות השיא שלו - הוא מספר שהוא יכול לכתוב 20 עמודים בשניים-שלושה לילות, ושאחרי עשור בתעשייה הוא מתמחה בבריאות הציבור, שיווק ופיננסים. לפעמים הוא צריך להוריד את הרמה כדי שהמשימות ייראו משכנעות יותר.
אבל ד"ר ה' הוא רוח רפאים - מה שמכונה כותב צללים. ג'ושוע תמיד מפעיל את ה-VPN (רשת וירטואלית פרטית) כשהוא עובד. כך הוא יכול להתחבר לשרת מרוחק בארה"ב, כדי שייראה כאילו שהוא עובד משם.
ג'ושוע רואה בעצמו "מורה" של הסטודנטים המערביים, אבל הוא כל הזמן צריך להמציא תירוצים כדי להימנע מלדבר עם תלמידיו בטלפון: "אני מוכרח להתחבא, כי רוב האנשים שופטים אותי על סמך המבטא שלי. אנשים לא מאמינים שמשהו טוב יכול לצאת מאפריקה. אני אפריקאי, אבל אני לא רוצה שהם יראו את זה", אומר ג'ושוע באנגלית מושלמת מבחינה דקדוקית, אבל עם מבטא קנייתי, ה-R שלו מתגלגלת וה-S שלו שורקת.
תעשייה משגשגת
בעשור האחרון יצר הדור הצעיר בקניה תעשייה לא רשמית של ספקי מטלות אקדמיות תמורת כסף. כל מי שאני מדברת איתו בניירובי מכיר מישהו בתעשייה - אחיין, שכן, חברה. מדובר בעסק ענק שמשגשג בחשיכה, והכותבים עצמם מעריכים שהוא רווחי לפחות כמו ספאריקום, ענקית התקשורת של המדינה.
אף אחד לא יודע בדיוק כמה צעירים קנייתים מתפרנסים מכתיבת צללים. מומחים מציינים שכשליש מכל כותבי הצללים בעולם האקדמי מגיעים מקניה. רבים מהם יוצרים קשר עם סטודנטים מערביים דרך אתרי אינטרנט בארה"ב, אירופה והודו שיש להם שמות קליטים כמו Guru, TrueLancer, StudyPool ו-UvoCorp. האתרים משווקים את עצמם כחברות אלטרואיסטיות המקשרות בין סטודנטים למורים וכותבים פרילנסרים ברחבי העולם, במחירים ידידותיים לסטודנטים. בפועל, הם פועלים כמתווכים בין סטודנטים מערביים וכותבים.
אני מגיעה לניירובי מאוחר בערב יום חול. האוויר אפור מאבק וגזי פליטה. הדרך משדה התעופה לכיוון העיר ריקה מאדם, ומעליה כביש מהיר שנבנה רק לאחרונה מתנשא על גבי עמודים אפורים שנראים כמו טורים ארוכים של רגלי פילים. אני מדמיינת לעצמי שאנחנו נוסעים דרך "עמק האפר", הכינוי שסקוט פיצג'רלד נתן לאזור שמוביל אל העיר הגדולה בספרו הקלאסי גטסבי הגדול. ניו יורק 1922 - ניירובי 2022.
נהג המונית שועט כמנהג המקומיים מעל האספלט המשובש. הוא חולם ללמוד תכנות, וכדי לחסוך כסף מסיע תיירים במונית הצהובה. "אי אפשר להתקדם רק דרך עבודה קשה, בשביל זה צריך קשרים," הוא אומר. הכל עניין של "לחיצת יד", כדבריו, שיכולה להיות לה שתי משמעויות: ברכת שלום או שוחד. ולפעמים שתיהן גלומות בה יחד: לחיצת ידו של אדם בעל השפעה כשבכף ידך מוסתר שטר כסף.
ניירובי היא בירת החולמים של מזרח אפריקה. העיר הוקמה בסביבות שנת 1900 כתחנת מסחר במסגרת מיזם יוקרתי של הכוח הקולוניאלי הבריטי, מסילת הרכבת שחיברה בין קניה לאוגנדה השכנה. מסילת הרכבת נתגלתה ככישלון, אבל ניירובי הפכה לעיר מודרנית שמתהדרת בכבישים מהירים בעלי ארבעה נתיבים וקו הרקיע המרשים באזור. אחרי שבריטניה העניקה לה עצמאות ב-1963, כוננה עמה ארה"ב יחסים דיפלומטיים וקניה פתחה את השוק להשקעות זרות. בזמן שטנזניה השכנה קיבלה השראה משיטת הכלכלה המתוכננת, קניה עלתה על הכביש המהיר לקפיטליזם. מדינה אחת חגגה את הפרט, השנייה את הקהילה.
נג'וקי וואמאי, מרצה זוטר באוניברסיטה הבינלאומית של ארצות הברית-אפריקה בניירובי, מנסח את זה כך: "אימצנו סוג של דרך חשיבה אמריקאית - אם רק תעבוד קשה בעולם הזה, כנראה שתצליח".
הנשיא הראשון של טנזניה, ג'וליוס נייררה, נקלע פעם לריב מילולי עם שר המשפטים של קניה דאז, צ'ארלס נג'ונג'ו, כשכינה את קניה "חברה של אוכלי אדם". נג'ונג'ו השיב לו בכך שכינה את טנזניה "חברה של אוכלי כלום".
"כאב לי בלב"
ג'ושוע אומונדי החל לכתוב מטלות בתקופת לימודיו באוניברסיטה. הוא גדל בכפר מדיאני שעל אגם ויקטוריה; מקבץ בתים על חצי אי שמתפרץ לתוך המים המתוקים. הוא בן בכור לאמו, ויש לו שתי אחיות צעירות ממנו.
הוא מעולם לא פגש את אביו, וכשהיה בבית הספר היסודי, אמו נישאה מחדש והביאה לעולם שלושה ילדים נוספים. ג'ושוע ואחיותיו לא היו רצויים במשפחת אביהם החורג ונאלצו לעבור לגור אצל סבתם וסבם. לסבא היו שמונה נשים, וכולן היו עסוקות מאוד בארגון מזון למשפחה המורחבת. כדי לעזור למשפחתו, ג'ושוע היה גודע ביער בעזרת מצ'טה עצי הסקה שהיה מוכר למטבח הפנימיה המקומית.
עם סיום התיכון, ג'ושוע רצה ללמוד מדעי המים באוניברסיטה, אך המשפחה הייתה דלת אמצעים. חבר משפחה, שג'ושוע מכנה "השומרוני הטוב", הציע לממן חלק מהלימודים, והלוואת סטודנטים ממשלתית כיסתה את השאר. בשנת 2010 חלף ג'ושוע בהתרגשות בשערי אוניברסיטת אגרטון, אחת המובילות במדינה.
בקניה, החינוך נחשב לכרטיס יציאה מהעוני, אומרת לנה גרייס אניואולו בת ה-26, סופרת ופעילה חברתית בשכונת העוני מאת'רה בניירובי: "ההורים עושים כל שביכולתם כדי להבטיח שילדם ילך לאוניברסיטה. מלמדים את הצעירים בקניה להאמין שהחברה הקפיטליסטית תעזור להם ותסדר להם עבודה אחרי שיסיימו את הלימודים. אבל אחרי הלימודים, החלום נגוז. אלה שצולחים את האוניברסיטה, בסופו של דבר מוצאים את עצמם מובטלים או כותבים פרילנסרים", היא אומרת. גם ג'ושוע הבין מהר מאוד שהאוניברסיטה היא ג'ונגל. אחרי ששילם על הלימודים ועל חדר במעונות, נותרו לו רק כ-3,700 שילינג קנייתי (כ-100 שקל) כדי להתקיים במשך ארבעה חודשים.
הוא גילה שסטודנטים ותיקים באוניברסיטה שוכרים סטודנטים חדשים לכתיבת מטלות עבור סטודנטים עשירים במערב. לאחד הסטודנטים הוותיקים היה חשבון באתר בינלאומי הסוחר במטלות אקדמיות והוא קיבל הזמנות מסטודנטים בארה"ב ובאירופה. אבל במקום לכתוב את המשימה בעצמו, בעל החשבון עשה אאוטסורסינג והעביר אותה לסטודנט צעיר. ג'ושוע השתלב בתחתית שרשרת המזון של הענף. המשכורת הייתה "גרושים", הוא אומר, אבל "אז לפחות היה לך גרוש".
קניה זוכה לעתים קרובות לשבחים על מערכת החינוך שלה, שהיא בין הטובות והתחרותיות ביותר באפריקה. אבל מאחורי חומות האוניברסיטה מתנהל קרב הישרדות וכל האמצעים כשרים: סטודנטים מסבלטים את חדרי המעונות שלהם בשביל תוספת הכנסה וישנים בתורות. שוכרי המשנה, לדוגמה, ישנים בלילה, והמשכירים ישנים ביום. הסטודנט הער הולך לספרייה לכתוב מטלות בזמן שחברו ישן.
במהלך כל תקופת לימודיו באוניברסיטה, כתב ג'ושוע את המטלות שלו ושל אחרים במחשבי הספרייה. שקוע ברחמים עצמיים, התבונן בסטודנטים העשירים שצפו בסרטים ובסדרות במחשב הנייד שלהם בזמנם הפנוי. "כאב לי בלב", הוא נזכר.
אחרי שסיים את התואר הראשון, מצא עבודה בבית ספר פרטי בטנזניה וחסך למחשב משלו. ב-2016 שמע מחבר מתקופת התיכון שיש אפשרות להתפרנס מכתיבה בניירובי. הוא עבר לעיר הגדולה ומצא חדר ברובע קיולה הצפוף.
זריקת עידוד ממשלתית
זאת הייתה תקופה מלאת תקווה. כמעט מדי יום כתבו כלי התקשורת הבינלאומיים על חברות הטכנולוגיה המתקדמות בקניה. "סוואנת הסיליקון" היה הכינוי לו זכה האקוסיסטם הטכנולוגי של ניירובי. ההשקעות זרמו וכך גם ענקיות כמו IBM ואינטל. אבל ההרפתקה התחילה באמת ב-2007, כשחברת התקשורת ספאריקום הכריזה על M-Pesa, מערכת תשלומים סלולרית שקדמה ל-MobilePay (הערת המתרגמת: מדובר בחברה דנית שהוקמה ב-2013). "כסף נייד," M-Pesa במשמעותו המילולית, נפוץ היום בקניה עד כדי כך שהקנייתים מדברים על חברה ללא מזומן.
גם הממשלה לא ישבה בחיבוק ידיים. ב-2009 נשיא קניה דאז, מוואי קיבאקי, חנך כבל אינטרנט תת-ימי שנמתח מאיחוד האמירויות עד לעיר החוף מומבסה. אינטרנט מהיר שנפרש על פני 4,500 קילומטרים.
שני הצעירים - ג'ושוע וחברו לתיכון - היו מוכנים לרכוב על גל האופטימיות וחיבור האינטרנט המהיר. הם החליטו לרכוש לעצמם חשבונות באתרי המטלות האקדמיות הבינלאומיים. ג'ושוע לקח הלוואה של כ-50 אלף שילינג (כ-1,400 שקל) לשם פתיחת החשבון באתר האמריקאי המכובד UvoCorp.
הייתה רק בעיה אחת. UvoCorp לא קיבלה כותבים פרילנסרים קנייתים וג'ושוע נאלץ לשקוע עמוק יותר בעולם התחתון. קנייתים שחיים בארה"ב הציעו למכירה ברשת חשבונות UvoCorp שיצרו בעזרת תעודות הזהות האמריקאיות שלהם. ג'ושוע קנה מקנייתי שחי בארה"ב חשבון בלמעלה מ-272 אלף שילינג (כ-7,800 שקל), וכך הפך להיות הבוס שיכול לשכור סטודנטים קנייתים עניים לכתיבת המטלות שלא היה לו זמן לכתוב בעצמו. בחודש טוב הרוויח כמעט 100 אלף שילינג (כ-2,800 שקל).
אבל משהו בכל זאת הטריד אותו: "למה אני עובד בשביל התלמידים המערביים? מנקודת המבט הנוצרית שלי, זאת רמאות. האם אלוהים מרוצה ממני? התחלתי לשאול את עצמי אם זאת עבודה נקייה", אומר ג'ושוע ביום הראשון בו אנחנו נפגשים. זה קורה בבית קפה מצהיב בפרברים המזרחיים של ניירובי. ג'ושוע מספר שהוא צם ומבקש תה לימון.
באחר צהריים גשום כמה ימים לאחר מכן, ג'ושוע מזמין אותי לרובע העסקים של העיר כדי לפגוש את החבר מהתיכון שהנחה אותו בדרכו אל העולם התחתון של המטלות האקדמיות לפני שש שנים. אני מגיעה לבניין משרדים כחול ברחוב מלא גברים מעונבים ונשים בחצאיות עפרון. החבר מהתיכון עובד כעת במשרד ממשלתי, אבל המשכורת לא מספיקה כדי לפרנס את אשתו ושני ילדיהם הקטנים, אז בלילות הוא כותב מטלות עבור סטודנטים אמריקאים.
החבר לא רוצה ששמו יופיע בעיתון מחשש שבמקום העבודה שלו יגלו במה הוא עוסק מהצד. רבים באליטה הקנייתית רואים בכותבי הצללים רמאים שפלים. ובכל זאת, החבר מזכיר בגאווה את הישגיו ככותב צללים ומתפעל מ"העבודה הקשה והמחויבות" של ג'ושוע. החבר ממשיך לגבות את ג'ושוע, ופעם אף עזר לו לשכנע לקוח אמריקאי שהוא אמריקאי. בזמן שאנחנו צועדים ברחובות ניירובי ספוגי הגשם, הוא מדגים לי מבטא אמריקאי מאנפף שנשמע כמו ג'ון וויין: "האלאו, האו דו יו דווו?" הלקוח קנה את זה. החברים התחלקו ברווחים.
"הסטודנטים במערב עצלנים"
בקניה הכל קשרים וכסף, הוא מסביר כשאנחנו חולפים על פני בית המשפט העליון. "אם יש לך מספיק כסף, את יכולה לקיים פגישה אפילו כאן. המשטרה תחסום את הכביש בשבילך", הוא אומר ומצביע לעבר הרחוב הראשי שמחבר בין בית המשפט העליון לבניין הפרלמנט.
קניה היא אחת החברות המודרניות ביותר באפריקה, אבל היא גם בין המושחתות ביותר. שערוריות סביב מכרזים ציבוריים גדולים - תשתיות, ציוד צבאי, ייצור מזון - מככבות בשערי העיתונים כבר עשורים. החברות הפרטיות שמקבלות מיליונים מהמדינה כדי לבצע עבודות תכופות מתבררות כמקורבות לפוליטיקאים או במקרים מסוימים כחסרות תועלת.
שחיתות יומיומית מדוברת במונחים של "תה", "צ'אי" או משקאות חמים אחרים. העובד הראשון שאני פוגשת כשאני מגיעה לשדה התעופה בשעות הערב המאוחרות מבקש ממני "קפה" אחרי שהוא ממלא עבורי הצהרת קורונה. אני מתנצלת על כך שיש עליי רק שילינג טנזני והוא מושך בכתפיו.
בעיר שבה אקדמאי צעיר מרוויח כ-1,400 שקל בחודש במשרה מלאה ומשלם על דירה בשכונת מעמד הביניים כ-920 שקל, זה לא מוזר כל כך שהמילה "קומבינה" ("Hustle") הפכה לחלק מהשפה. במדינות רבות יש למילה קונוטציות שליליות כמו הונאות, הולכת שולל, חיים מהיד אל הפה ומעשי נוכלות קטנים. בניירובי, צעירים מדברים על מי שעושה קומבינות כבעל כישרון מיוחד לזיהוי הזדמנויות חדשות, ליצירת חיים עצמאיים מתוך האבק וזיעת העיר. קומבינטור הוא לא רמאי, אלא מצליחן וגיבור עירוני, שמצליח להתרומם, פעם אחר פעם, בזכות יצירתיות ועבודה קשה.
אבל לפעמים, ג'ושוע אומונדי רוצה פשוט להיעלם. לכבות את המחשב ואת ה-VPN שלו. לנסוע לים, להרגיש את החול בין אצבעות הרגליים ולשכוח מהסטודנטים המערביים, אותם הוא מתאר במילה אחת: עצלנים. "אף מילה לא מתארת אותם טוב יותר", לדבריו.
ב-2018 החליט למכור את החשבונות שלו ב-UvoCorp ובשאר אתרי המסחר במטלות אקדמיות. בשלב זה כבר היו לו מספר חשבונות, הוא הכשיר חבורה של צעירים משכילים לכתוב מטלות תמורת תשלום, וכמה וכמה כותבי צללים עבדו תחתיו. אבל למרות כל התזות שכתב, קורות החיים שלו עצמו עדיין נותרו ריקים.
"אני בן-אדם שיש לו כל כך הרבה מה לתרום לחברה, אבל אני מרגיש מוגבל מאוד. אני עובד כאקדמאי, אבל אני משרת אנשים אחרים, כאלה שרחוקים ממני. הם צועדים קדימה. הם מקבלים את התואר השני ואת הדוקטורט, אבל אני עדיין כאן", אומר ג'ושוע.
"אלוהים מתכנן לי עתיד טוב"
אורו של מסך המחשב כבה, רק הנורה הקטנה מאירה עלינו בסלון הבוהק מניקיון. ברקע נשמעת העיר הרוחשת בלא הרף. ג'ושוע רוצה לעזוב את תעשיית כתיבת המטלות. הוא תמיד חשב שהקומבינה הזאת תהיה זמנית, רק עד שימצא משהו טוב יותר, אולי תפקיד ניהולי באיזו חברה או אולי כמעסיק בחברה משל עצמו.
טכנית, הוא כבר מנהל עסק משלו. אחרי שעזב את UvoCorp הקים אתר שמתמחה בעריכה והגהה של מאמרים אקדמיים. לפעמים הוא גם כותב מטלות שלמות. הוא יכול להרוויח 64 אלף שילינג (כ-1,800 שקל) על משימת ייעוץ אחת, ובחודשיים האחרונים ערך שתי מטלות מארה"ב.
"בסכום שאני מרוויח, אני בכלל לא אמור לגור בשכונה הענייה הזו. צריכה להיות לי דירה טובה איפשהו. אבל אז אצטרך להוזיל את ההוצאות שלי, כי אני מטפל בעוד חמישה אחים", הוא אומר. אביו החורג הוא מורה בית ספר יסודי בגמלאות, וכבן בכור, ג'ושוע אחראי על החינוך של אחיו. 70% מההכנסות שלו עוברות אליהם.
אני שואלת אותו מה מניע אותו להמשיך עם הקומבינה - הכתיבה או פרנסת המשפחה: "במקרה שלי, זה אלוהים. לפעמים אני תוהה כמה זמן זה עוד יימשך. אבל אני מאמין שלאלוהים יש תוכניות לעתיד טוב יותר עבורי".
תרגום: אלה נובק