ד''ר קליי מארש / צילום: יוסי כהן
ד"ר קליי מארש, דיקאן הפקולטה למדעי הרפואה באוניברסיטת מערב וירג'ינה, שבה מבצע פרופ' רזאי את מחקריו הניתוחיים, הוא מומחה לבריאות הציבור, וככזה הוא מתעניין בכל הרכיבים שמובילים להתמכרות. בשיחה עם גלובס, הוא מסביר כיצד הפכה מערב וירג'יניה לנערת הפוסטר של מגפת האופיואידים.
"עוד לפני מגפת הקורונה, תוחלת החיים במערב וירג'יניה הייתה בירידה", הוא אומר. "אנחנו קוראים לזה death of despair and hopelessness. זו מגפה שזוהתה על ידי פרופ' אן קייס וזוכה פרס נובל פרופ' אגנוס דיטון. הם מצאו שבעשורים האחרונים, למרות שאיכות החיים האובייקטיבית בארה"ב עלתה, מספר הסובלים מכאב כרוני עלה גם הוא, וכך גם מספר המתאבדים. העלייה הייתה בעיקר בקרב לבנים בני 50 ויותר". בהדרגה הצטרף גם הנתון על הירידה בתוחלת החיים של האוכלוסייה הלבנה, בעיקר אוכלוסיית הלבנים הלא משכילים.
הצד של המתמכרים
זאת האוכלוסייה העיקרית שבה מטפל מארש: האוכלוסייה הלבנה החולה, הכאובה והמיואשת. מארש טוען שכאשר מגפת האופיואידים בארה"ב החלה להיחקר, הסיפור סופר כך: אנשים שסבלו מכאב כרוני או מכאבים אחרי ניתוח קיבלו בקלות רבה מדי מרשמים לתרופות ממכרות, והסיכון האמיתי להתמכרות לא דווח כראוי, לא למטופלים ולא לרופאים. הסיפור הזה מתאר בעיה חברתית עמוקה, של עולם קפיטליסטי המאפשר שיווק חסר רסן מצד חברות התרופות, תוך שיתוף פעולה של חלק מהרופאים. אבל הוא אינו מתאר את הבעיה החברתית מצד המתמכרים. מארש סבור שזה חלק משמעותי לא פחות בסיפור.
"הבעיה שלנו מתחילה בעצם בשנת 1863, כשמערב וירג'יניה פרשה מווירג'ינה במלחמת האזרחים. מי שאכלס את המדינה אז היו הרבה אנשים שהגיעו ממדינות אחרות בארה"ב, כדי לנצל את העושר בפחם ובמשאבי טבע נוספים. לכן צמחו במדינה תעשיות שלא מבוססות על השכלה. וכל עוד הפחם היה יקר ערך, זו הייתה מדינה של מיליונרים.
"לאורך זמן הדרישה לפחם פחתה, המיליונרים עזבו, ונשארו הכורים. בשנות ה־20 עד ה־50 של המאה הקודמת, המלחמה החזיקה אותם כלכלית ובשנות ה־60 וה־70 הכול קרס. התחושה הייתה שהם ננטשו. גם מבחינה גיאוגרפית המדינה מוקפת הרים, מנותקת מהסביבה, רמת העיור נמוכה. חברות לא בנו תשתיות במדינה הזאת כי היא הייתה ענייה. בינתיים, אנשים שהרגישו שהם מאבדים את ההון החברתי שלהם. אם מוסיפים לכך ניכור חברתי, מקבלים את קוקטייל חוסר האונים וחוסר התקווה שאנחנו רואים היום".
"הכול כבר למדנו בגן"
ואז הגיעו הסמים. "אנשים שמשתמשים בסמים הם יותר בלחץ. הם נהיים יותר חשדניים כי אין להם אוקסיטוצין. וזה מבודד אותם עוד יותר ומלחיץ אותם עוד יותר. ואז כשאנשים בני 40-50 מתים בגלל סמים, זה משפיע על כל הסביבה שלהם".
"יש אזורים במוח שזיהינו כקשורים לתחושת הבדידות, הניכור. וככל שאנחנו מתקדמים במחקר, אנחנו מגלים שאת הכול כבר למדנו בגן. הדרך היחידה לשפר את החיים של אנשים היא לעזור להם להרגיש טוב. לתת להם מוטיבציה לחיות. צריך לחיות יותר כמו ילדים - לחיות את הרגע, עם דגש על חברים ופעילות בחוץ". @