פרופ' ראס רוברטס, נשיא מכון שלם / צילום: יוסי זמיר
אחרי שנה בישראל, לפרופ' ראס רוברטס יש תיאוריה למה המסעדות כאן יקרות בהשוואה לארה"ב: "כשאתה יושב במסעדה באמריקה, מביאים לך את האוכל, ו-5 דקות אחר כך חוזרים לשאול אם אתה צריך עוד משהו. אחרי עוד 5 דקות המלצרים חוזרים לשאול איך האוכל, ואם הכל בסדר. בישראל, להבדיל, מניחים את האוכל ולא חוזרים. בפעמים הראשונות שזה קורה לך, בתור אמריקאי, אתה חושב, 'השירות כאן פשוט נוראי. מתעלמים ממך, המלצרים לא חוזרים, במקום שיביאו לך את החשבון, אתה צריך לבקש אותו בעצמך'. אבל כשדיברתי על זה עם ישראלים, הם סיפרו לי שכשהם נוסעים לאמריקה ומניחים להם את החשבון על השולחן, זה מרגיש להם כאילו מנסים לגרום להם ללכת. והאמת היא שהם צודקים".
בשלב הזה, רוברטס "חובש את כובע הכלכלן", כהגדרתו. "אני די משוכנע שבישראל, הארוחות ברוב המסעדות לוקחות יותר זמן מאשר בארה"ב. וזה אומר שבערב נתון, כל שולחן משרת פחות לקוחות מאשר במסעדה אמריקאית. ולכן המרווח שגובים חייב להיות גבוה יותר בישראל".
תסביר.
"בעצם, אתה שוכר את השולחן. הרבה פעמים יצא לי לשבת ולדבר עם מישהו במסעדה בישראל במשך שעתיים, ואז צריך למצוא את המלצר ולבקש חשבון. זה אומר שבישראל, השולחן הזה ישמש לשתיים או שלוש ארוחות בערב. בעוד שבאמריקה, אותו שולחן ישמש לחמש או שש ארוחות. וזה אומר שהמרווחים על האוכל חייבים להיות גבוהים יותר כאן, כי אחרת המסעדה לא תכסה את העלויות הקבועות שלה".
מעבר למחשבות על הוצאות תפעוליות, בסופו של דבר רוברטס התרגל להבדלים התרבותיים, ואפילו למד לפתוח שולחן במסעדה. "אני פה כבר שנה, וזה פנטסטי. אף אחד לא מלחיץ אותי, אף אחד לא מנסה לגרום לי ללכת".
מסטנפורד למשרד גדוש ספרים בירושלים
רוברטס (68), הגיע לארץ אחרי קריירה ארוכה וענפה ככלכלן, חלק נרחב ממנה במוסדות שמרניים, המזוהים עם תמיכה בשוק חופשי ובממשלה קטנה, כמו אוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה, או מרכז הובר באוניברסיטת סטנפורד. רוברטס, שחלק ניכר מהכתיבה שלו מופנית לקהל הרחב, פרסם לאורך השנים ספרים עטורי שבחים, וגם מאמרים בעיתונות, אבל קרוב לוודאי שאת עיקר פרסומו קנה בזכות הפודקאסט הפופולארי והוותיק שלו, Econ Talk, בו ראיין לאורך השנים את מיטב הכלכלנים בארה"ב.
לפני שנה, רוברטס התמנה לנשיא המרכז האקדמי שלם בירושלים, ועשה עלייה, יחד עם רעייתו. אנחנו יושבים במשרדו גדוש הספרים, בקומה העליונה של המרכז. מהחלון, אפשר לראות את הר הבית וכיפת הסלע. רוברטס, חובש כיפה, מספר לי שלמרות ההבדלים התרבותיים וקשיי השפה, הוא מרגיש ישראלי. העניין שלו במתרחש באמריקה פחת, והוא גם למד ללכת עם סנדלים בימים חמים. אבל בפתח השיחה (שמתקיימת באנגלית), אני שואל אותו בכל זאת על החדשות החמות שהגיעו באותו שבוע מעבר לאוקיינוס. נתוני האינפלציה בארה"ב שהפתיעו לרעה, והובילו לעוד ירידות חדות בשווקים.
המחשבה הראשונה שלו, רוברטס מספר, היא הקלה על שהחליט לצאת משוק המניות לפני יותר משנה, ולוותר על העליות וגם על הירידות. מעבר לכך, הוא חושש שהפד יגזים בתגובה לאינפלציה, ויגרור את הכלכלה למיתון. "אבל מעולם לא הייתי חזאי מאקרו כלכלי", הוא מסתייג. "להפך, אני יותר מתעניין בהתנהגות הכלכלית של יחידים, של תעשיות ושל שווקים. לא כל כך בכלכלה כמכלול".
"בעולם העסקים, ובמיוחד בעיתונות העסקית, אנשים רוצים לדעת מה יהיה שער הריבית בעוד 3 חודשים, חצי שנה, שנה; מה יקרה לדולר, לשקל; ואני תמיד עונה: אני לא יודע. והתגובה היא 'מה זאת אומרת אתה לא יודע? אתה כלכלן'. ואני עונה, 'אני יודע שיש כלכלנים שיגידו לכם שהם יודעים, אבל הם שקרנים, ואתם לא צריכים להקשיב להם'. כך שלא עזרתי כל כך למי ששאל האם הדולר יעלה או יירד. אין לי מושג, וגם לא לאף אחד אחר. אבל הם כן יספרו לכם סיפורים".
רוברטס אינו היחיד שחושב שלכלכלנים, ואולי גם לאף אחד אחר, אין תובנות מיוחדות לגבי כיוונם העתידי של השווקים. אבל בראיון נרחב לגלובס, מסתבר שהספקנות שלו הרבה יותר מרחיקת לכת. עם השנים, הוא מספר, הוא השתכנע שלמקצוע הכלכלה אין יותר מדי מה להגיד על השאלות הגדולות של זמננו, וגם לא על השאלות הגדולות של האנושות, "בעיות פראיות" כפי שהוא קורא להן. למשל, "איך לחיות?". ואלה השאלות שהוא מתעניין בהן כיום.
למה אנשים נותנים טיפ, גם כשזה לא רציונאלי?
בואו נחזור לדוגמת המסעדה, והפעם למסעדה שהגעתם אליה בטיול בחו"ל. האם תשאירו תשר? "נניח שאתה תייר במסעדה במקום זר, שאף פעם לא תחזור אליו, וגם אם תחזור זה יהיה בעוד עשר שנים, ולא יזכרו אותך. במקרה כזה, זה לא רציונאלי לתת טיפ".
ליתר דיוק, זו מסקנה אפשרית של צורת המחשבה שמשלה במחלקה לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו בשלהי שנות השבעים, התקופה בה רוברטס כתב שם את הדוקטורט. בין המנחים שלו היו גארי בקר וג'ורג' סטיגלר, שניהם זוכי נובל, ודמויות מפתח במה שנודע כ"אסכולת שיקגו". רוברטס אפילו הספיק לקחת שיעור אצל מילטון פרידמן, אגדת שוק חופשי, רגע לפני שזה עבר לסטנפורד.
"אחת מאמונות היסוד בשיקגו", נזכר רוברטס, "הייתה בכוחם של המחירים, וביכולת של מערכת המחירים, של השווקים, לארגן את הפעילות הכלכלית ביעילות, להקטין מחסור ולתת לאנשים חירות לקנות את מה שהם צריכים או רוצים". אבל צורת החשיבה הזאת עשויה להתגלגל לתובנה הנוספת ולפיה לכל אחד יש מחיר כספי, ו"הכל זה עניין של תמריצים". ולכן, הוא ממשיך, אין בהכרח סיבה לתת טיפ למלצר במסעדה שלא תבקר בה שוב, ואין גם סיבה להצביע בבחירות או לשרת כמושבעים במשפט, כשיש דברים טובים יותר לעשות.
"זו פרודיה על צורת החשיבה של אסכולת שיקגו - אבל זו לא כזו פרודיה", אומר רוברטס. "למעשה, הרבה אנשים יגידו שזו די המהות. שאתה פועל באופן רציונלי, בהתאם לאינטרס העצמי שלך. הרעיון שתעשה משהו בגלל שאתה מחזיק בערכים או בעיקרון, בגלל שיש נורמה שאתה צריך לתת טיפ במסעדה, בגלל שהמלצר ירוויח פחות כסף כי הטיפים נכללים באופן שבו השכר שלו מחושב. אז מה? אתה לא הולך לקיים את החלק שלך בעסקה החברתית כי אתה יכול? זה מחשבה נוראית. יש כמובן אנשים שלא נותנים טיפ במסעדה, רק כי הם יכולים. כך שזה לא שגוי לגמרי, אבל לדעתי זו הדרך הלא נכונה לחשוב על איך הרבה אנשים מתנהגים".
ליברל קלאסי שכבר לא רוצה לעלות על בריקדות
עוד נשוב לכך. אבל לאמונה בכוחם של השווקים יש צד שני, והוא הרצון לצמצם כמה שיותר את חלקה של המדינה בכלכלה. רוברטס מתאר את עצמו בתור "ליברל קלאסי", "שזה אומר כבוד מסוים לבחירה אישית, ולחשיבות שבהגבלת כוחה של הממשלה, שבאורח בלתי נמנע מבינה באופן מוגבל מה חשוב לכל אזרח. במובן הזה, אני עדיין קצת 'איש שיקגו'. אני חושב שלאנשים יש הבנה הרבה יותר טובה של מה הם צריכים ומה חשוב להם מאשר למישהו במשרד ממשלתי כלשהו".
אבל עם השנים, אומר רוברטס, הוא הפך לפחות בטוח בנכונות העמדות שלו, ופחות מוכן "לעלות על הבריקדות" כדי להגן עליהן. "אני הרבה פחות דוגמטי והרבה פחות משוכנע בנכונות של דעה פוליטית כזאת או אחרת. אני הרבה יותר מתעניין במה נותן לחיים של אנשים משמעות, איזו השכלה יכולה לעזור לאנשים לגלות את המשמעות הזאת". אלה גם השאלות שמעסיקות אותו בתפקידו הנוכחי במרכז האקדמי שלם.
בספרו האחרון, "בעיות פראיות", שיצא לאחרונה לאור באנגלית, רוברטס מציין שהוא כבר פחות חושב על עצמו ככלכלן. "מתישהו בסביבות 2015-2016, הבנתי שהרבה מהדברים שחשובים לי בכלכלה כבר לא כל כך מעניינים אנשים", מספר רוברטס על השינוי שעבר. "מדיניות תקציבית, מדיניות מוניטרית, מסים, סובסידיות, פיקוח מחירים. פתאום אלה לא היו הנושאים שאנשים מדברים עליהם. הם דיברו על שבטיות, על זהות לאומית, על התרבות שלנו, על תכלית החיים. לא רק על האם הגירה היא דבר טוב או רע עבור השכר של תושבי המדינה, אלא האם היא משנה את האופי של המדינה. אלה שאלות שלכלכלה אין הרבה יותר מדי להגיד עליהן".
רוברטס התחיל להתעניין בנושאים כמו שבטיות, ויריבות פוליטית, והחל לשנות גם את רשימת המרואיינים בפודקאסט שלו, מכלכלה לתחומים אחרים. בערך באותה תקופה, קרה עוד משהו שגרם לרוברטס לחשוב מחדש. הוא קרא את "התאוריה של הרגשות המוסריים". ספרו של אדם סמית, מי שנחשב לאבי הקפיטליזם המודרני. הספר הנודע של סמית הוא "עושר העמים", בו מופיעה המטאפורה המפורסמת של היד הנעלמה. "אנשים חושבים על סמית כאידאולוג של השוק החופשי ולסה־פר (תן לעשות)", אומר רוברטס. אבל בתיאוריה של הרגשות המוסריים, ספרו הראשון של סמית, שאותו שיכתב שוב ושוב לאורך חייו, "יש דיוקן מאוד שונה של הטבע האנושי מזה שמגולם בצורת המחשבה הכלכלית המודרנית".
רוברטס מתעכב במיוחד על משפט אחד מהספר: "האדם רוצה באופן טבעי לא רק להיות אהוב אלא להיות ראוי לאהבה (תרגום חופשי של Not only to be loved but to be lovely, א"פ)". אנחנו רוצים לא רק להיות אהובים ולזכות בשבחים, בכבוד, בחשיבות, מפרש רוברטס. אנחנו גם רוצים להיות ראויים לכל אלה. בעצם סמית אומר, הוא ממשיך, שחלק מהטבע האנושי הוא "השאיפה להיות אהובים בגלל מי שאנחנו, לא מי שאנחנו מעמידים פנים להיות".
אבל זה לא הכל. בספר, ממשיך רוברטס, סמית כותב שהמרדף אחרי "עושר, תהילה וכוח", הוא הדרך הקלה להיות אהוב. "סמית קורא לזה הנתיב הנוצץ, ואומר שהנתיב העדיף הוא של החוכמה והמידות הטובות. אז הנה אבי הקפיטליזם אומר שבעצם המרדף אחרי העושר לא טוב עבורך. הוא קורא לו הנתיב המפתה, וקורא לנו להתנגד לדחפים האלה. אולי יהיה לנו מעגל קטן יותר של אנשים שיכבדו ויעריצו אותנו, אבל זה יהיה מהסיבות הנכונות. זה מטורף".
התובנות של סמית עומדות במרכז ספר שאותו כתב רוברטס ב־2014, "איך אדם ס מית יכול לשנות את החיים שלך", ובו הוא מנסה להנגיש את הרעיונות הנשכחים של סמית. בדרך, הוא מספר, הוא החל "לחשוב באופן עמוק יותר על טבע האדם. סמית אומר שהאושר בעיקרו הוא להיות אהובים, לזכות בהערכה מהסובבים אותך. זה מאוד שונה מלהגיד שהמטרה העיקרית של החיים היא למקסם תועלת".
אם אני מבין אותך נכון, אתה אומר שני דברים: מקצוע הכלכלה לא עוסק בשאלות החשובות של זמננו, וגם בתוך תחום הכלכלה עצמו…
"הוא לוקה בחסר. הוא צר. הוא סטרילי", רוברטס משלים את המשפט. "לכלכלה אין הרבה מה לומר על איך לחיות. ואם יש לה מה לומר זה 'תמקסם, תעשה אופטימיזציה'. ואני חושב שזו הדרך הלא נכונה לחיות".
יש כאן אירוניה, מסכם רוברטס. "כסטודנטים, מלמדים אותנו שזו לא המציאות, שזה מודל". יש אפילו מאמר מפורסם של פרידמן, שמסביר ש"כמובן שאנשים לא יושבים ומחשבים איך להגיע למקסימום תועלת", בדיוק כמו שנהג משאית לא מחשב את החיכוך בין הצמיג לכביש הרטוב. אבל כדי לבנות מודלים שיעזרו לנו להבין מה אנשים יעשו, אפשר להניח שככה הם מקבלים החלטות. שנהג המשאית יודע פיזיקה. זה יכול לסייע, למשל, בניסיון להבין מה יקרה אם נעלה מסים. "וזה כל מה שמעניין אותנו" - אותנו הכלכלנים.
"אבל בעצם, זה לא כל מה שמעניין אותנו", אומר רוברטס. "אכפת לנו גם איך אנשים הם באמת. ואם אתה לא נזהר, והרבה כלכלנים נפלו בזה ואני ביניהם, אתה חושב שהמודל הוא המציאות". לקח לו הרבה זמן להפנים את התובנה הזאת, הוא מספר.
המסמך שדארווין זרק וסיפק לו תובנה חשובה
בימינו, כאמור, רוברטס מתעניין בשאלות אחרות, כאלה שאי אפשר לפתור באמצעות הצבת משתנים במודל.
אתה מדבר על "בעיות פראיות". למה הכוונה?
"בעיות פראיות הן כאלה שבהן נתונים וראיות לא עוזרים לנו לקבל החלטות, וגרוע מכך - הם יכולים להטעות אותנו. בהרבה מקרים זה לא כך. כשאתה מקים עסק, למשל, יש אי ודאות. אתה לא יודע אם הוא יצליח. אתה מנסה להעריך כמיטב יכולתך, על בסיס הידע שלך על גודל השוק, המתחרים, מבנה העלויות שלהם. אתה מזהה הזדמנות ואולי תצליח, אולי לא.
"אבל הנה בעיה מאוד שונה. כאשר אתה מנהל את העסק שהקמת, האם אתה צריך ללכת הביתה בשבע בערב כדי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה? איזה הורה ובן זוג אתה רוצה להיות? איך אפשר למצוא את התשובה הנכונה לשאלה הזאת? אין דרך למצוא אותה. בסופו של דבר, זו שאלה על איזה אדם אתה רוצה להיות".
"אלה שאלות שאנחנו צריכים להחליט לגביהן בעצמנו. אין ספר הדרכה, אין תשובה נכונה. שאלות מהסוג הזה הן מאוד קשות עבורנו, ואנחנו לא נתקלים בהן הרבה במהלך חיינו".
אחת השאלות שרוברטס חוזר אליהן, ותופסת מקום מרכזי בספרו, נוגעת לנישואים. הוא מביא את הדוגמה המפורסמת של צ'ארלס דארווין, אבי תורת האבולוציה, שניסה להחליט האם להתחתן או לא. המדען המהולל עשה זאת באמצעות שורה של טיעונים בעד ונגד, שאותם פירט ביומן שלו. חישובי העלות תועלת של דארווין הובילו אותו למסקנה שהדבר הנכון הוא לא להתחתן - ואז הוא החליט להתעלם ממנה. דארווין התחתן עם אמה, בת דודתו, והיה נשוי לה יותר מארבעים שנה, עד מותו ב־1882.
חלק מהסיבה לכך שחישובי עלות תועלת הם לא הצורה הנכונה לגשת לבעיות כמו האם להתחתן, אומר רוברטס, היא שהחלטות כאלה משנות אותנו. אחת המטרות שלו בספר, אומר רוברטס, היא לנסות להציע כלים שיכולים לעזור לחשוב על החלטות כאלה. "הטכניקות הרציונליות הסטנדרטיות כמו חישובי בעד ונגד, או ערך צפוי, הם אמנם כלים שיכולים לעזור. אבל אם לא נזהרים, מתחילים להתייחס לבעיות האלה כמו להקמת עסק. והם לא אותו דבר, כי מה שעומד על כף המאזניים הוא תחושת העצמי שלנו. ואם לא ניזהר, ונתעלם מכך - וקל לעשות את זה - אנחנו עלולים לא לבחור היטב".
"תהיו רומנטיים לגבי הרומנטיקה, היא גוססת"
אני מבקש מרוברטס להתעכב על ההחלטה להתמקד בהחלטות כמו האם להתחתן ולהביא ילדים. האם יש בכך משהו מסורתי או שמרני? "חשבתי על זה הרבה כשכתבתי את הספר", אומר רוברטס. הוא מבקש להזכיר שגם בספר הוא מדגיש שלא כולם יכולים או רוצים בהכרח להביא ילדים. ובכל זאת, הוא מודה, הוא ביקש לעודד את קוראיו להיות "רומנטיים לגבי הרומנטיקה". "וחלק מהסיבה הוא שהיא גוססת", הוא אומר. רוברטס מפרט איך בארה"ב - אם כי פחות בישראל - הרבה אנשים לא מתעניינים בנישואים או בילדים.
"יש ערך בלהזכיר לאנשים את היתרונות שבנישואים ובילדים, כי בתרבות באמריקה הם כבר לא זוכים לאותו כבוד כבעבר, ולפעמים להפך. חלק מהמסר של הספר הוא שזה יותר עוצמתי משאתם יודעים, ואתם לא יכולים לדעת את זה, אלא אם תעשו זאת".
רוברטס ממהר להדגיש: "ניסיתי לא לעשות רומנטיזציית יתר של הכוח של נישואים וילדים, אבל קרוב לוודאי שהלכתי קצת רחוק מדי בכיוון".
"האם אני הופך למישהו שאני לא רוצה להיות?"
השיחה עם רוברטס נערכה רגע לפני השנה החדשה וחגי תשרי. "חלק מהכוח של טקסים, ובוודאי של לוח השנה היהודי, הוא שהוא מכריח אותך לשים לב. וקשה לשים לב. מאוד קל להעביר את החיים. עשר שנים עברו, ואתה חושב, מה אני עושה? פתאום נסחפת בקריירה, או במערכת היחסים שלך, והפכת למישהו שלא תכננת להיות. אם אתה בר מזל, אתה מתעורר ואומר 'זה לא אני. אני רוצה להיות מישהו אחר, אני רוצה להשתנות, או לפחות לזוז בכיוון הזה'".
רוברטס עובר להסבר על עליית תנועת המוסר ביהדות של המאה ה־19, ומספר על הסמליות שלובשים החגים. "הרבה מנהגים יהודיים שהתפתחו משתמשים בחגים כצורה של שיפור עצמי. וזה דבר טוב. טוב להסתכל על עצמך במראה מדי פעם, ולחשוב: 'האם אני הופך למישהו שאני לא רוצה להיות? מי אני רוצה להיות? למה אני רוצה לשאוף?'. יש הרבה דרכים לחשוב על זה. דת היא דרך אחת. פסיכותרפיה היא דרך אחרת, וכך גם קריאת ספרות. כל אלה הן דרכים להיות מודע לעצמך. כשעושים אותן נכון, הן רבות עוצמה".
פרופ' ראס רוברטס (68)
אישי: נשוי ואב ל־4. יליד ממפיס טנסי, מתגורר בירושלים.
מקצועי: נשיא המרכז האקדמי שלם. לשעבר הרצה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה והיה עמית מחקר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד. ד"ר בכלכלה מאוניברסיטת שיקגו.
עוד משהו: לפני עשור יצר סרטונים ויראלים שזכו למיליוני צופים בהם מוסברים באמצעות קרבות ראפ הרעיונות של שניים מענקי הכלכלה של המאה ה־20, ג'ון מיינרד קיינס ופרידריך פון האייק