זוכה פרס הנובל לכלכלה בן ברננקי / צילום: Reuters, CHRISTOPHER ALUKA BERRY
הכותב הוא פרופסור במחלקה לכלכלה ע"ש משפחת בוגן ובמרכז פדרמן לרציונליות באונ' העברית, ובביה"ס למנהל עסקים ג'ונסון באונ' קורנל. מאז 2015, חפץ וברננקי בשת"פ על ספר ללימודי מאקרו־כלכלה שתורגם לשמונה שפות
פול קרוגמן, זוכה פרס נובל לכלכלה ב־2008, רק חצי התלוצץ כשאמר בזמנו משהו כמו: בן ברננקי נהג להיות יושב הראש שלי, ובמידה רבה הוא עדיין יושב הראש שלי. האמירה הזו של קרוגמן התייחסה לשני תפקידים מרכזיים שברננקי מילא עד אז בחייו, ובמידה מסוימת, כך הסתבר בדיעבד, גם בחיים של כולנו. התפקיד הראשון היה מה שנקרא באנגלית "יושב ראש המחלקה". או בעברית, ראש החוג לכלכלה באוניברסיטת פרינסטון, בתקופה שבה גם קרוגמן היה שם עדיין חבר סגל. התפקיד השני היה יושב ראש הפד, או בעברית, נגיד הבנק הפדרלי.
● האם אפשר למנוע משברים פיננסיים? התשובה המפתיעה של זוכה פרס נובל לכלכלה
קרוגמן, בעצמו מגדולי הכלכלנים של התקופה, ודמות ציבורית שנויה במחלוקת, במקרה קיבל את הפרס שבועות ספורים לאחר הקריסה הדרמטית של ליהמן ברדרס. קריסה שעד היום, עבור רבים, מסמלת את התמוטטות המערכת הפיננסית האמריקאית, ואיתה העולמית. במקרה, ברננקי היה יו"ר הפד בדיוק אז, ולאורך כל תקופת המשבר הפיננסי הגדול והמיתון הגדול שבעקבותיו.
נזכרתי במשחקי המלים של קרוגמן אתמול, כש־14 שנים אחריו, גם ברננקי קיבל את הפרס, יחד עם דגלאס דיימונד ופיליפ דיבוויג. הוויכוח בין קרוגמן לברננקי בימי המשבר הגדול היה נושא דיון חם בקרב אלו מאיתנו שעקבו אחר הכלכלה העולמית בחשש כבד, שבזכות ברננקי, היה מהול גם בתקווה. זה היה קרב איגרוף במשקל כבד (מאוד) בין שני אלופים בחשיבה מאקרו־כלכלית. מסיבות ברורות, ההתגוששות המתוקשרת זכתה בזמנו לכינוי "קרב בעלי הזקן". קרוגמן, אמן המילה הכתובה שאינו חושב פעמיים לפני שהוא מנחית מהלומה, לפעמים גם מתחת לחגורה, האשים את ברננקי שהוא לא עושה מספיק למען המשק. ברננקי, בסגנון הפוך, שקט וזהיר, שיגר בתורו מלים מדודות אך מדויקות. למרות סגנון הדיבור השמרני, הוא שבר מוסכמות. הוא היה יצירתי. הוא היה נחוש. הכותרת של הספר שכתב שנים אחר כך על ימי המשבר המפחידים הרגיזה לא מעטים: "האומץ לפעול".
לכאורה, כל זה לא קשור בכלל לפרס. את הפרס אתמול קיבל ברננקי בהקשר של תפקידו הראשון. לא על היותו ראש החוג כמובן - על זה מקבלים בעיקר תלונות מקולגות - אבל על היותו חוקר מבריק שחקר את השפל הגדול של שנות השלושים של המאה הקודמת, והראה כמה כאב כלכלי מיותר נגרם כשהמדינה נותנת לבנקים לקרוס. הוא היה צעיר וחריף. הוא קיבל פרופסורה עם קביעות בפרינסטון בגיל שבו רובנו הישראלים בקושי מסיימים דוקטורט (השנה, מה לעשות, איש מהזוכים בפרס אינו "חצי ישראלי". שלא כמו ג'וש דיוויד אנגריסט, בן שלום ברננקי לא שירת בצבא ההגנה שלנו. מה שכן, המנחה שלו בדוקטורט מ־MIT מ־1979 היה לא אחר מסטנלי "שלנו" פישר).
בהכרזה הרשמית, ועדת הנובל העניקה את הפרס לשלושת החוקרים "על תרומתם למחקר על משברים בנקאיים ומשברים פיננסיים". פרס נובל מקבלים כאמור על מחקר ולא על עשייה ציבורית. אבל אני חשבתי אתמול כל היום דווקא על התפקיד השני של ברננקי, כיו"ר הבנק הפדרלי מ־2006 עד 2014. כפרופסור לכלכלה, ברננקי טען שאת השפל הגדול ניתן היה למנוע. שזו הייתה טעות אנוש, מדיניות לא נכונה. שלמדנו מאז משהו, שלקובעי המדיניות אסור לשבת בחוסר אונים, שיש להם כלים רבים להתמודדות עם משבר בנקאי־פיננסי, שאסור להם לוותר גם לנוכח אי־הצלחות, שיש לנסות, לאלתר, לפעול בכוח ובאומץ.
אמר ועשה. איש האקדמיה הפך בעצמו לחשוב שבקובעי המדיניות הכלכלית. וכל זה קרה בזמן הכי קריטי עבור כולנו: שמונה השנים שלו בקוקפיט התחילו שנתיים וחצי לפני ההתמוטטות של ליהמן. מי יכול היה לחלום אז על משבר עולמי בסדר גודל כזה.
המשבר הפיננסי: הניהול הכי טוב שאפשר היה לבקש
כמו רבים אז, גם אני עקבתי בדריכות אחרי השתלשלות המשבר. ובגלל שאת הדוקטורט שלי סיימתי כמה שנים לפני כן בפרינסטון, גם הכרתי אישית כמה מהנפשות הפועלות. המצב ב־2008 היה מפחיד. אבל למרות התלונות של קרוגמן, רבים מאיתנו הרגישו שההנהגה הכלכלית בידיים טובות. מבחינת המומחיות האקדמית, אלו היו הידיים הכי טובות שאפשר היה לבקש אז.
בדיעבד, נעשו כמובן טעויות רבות, זה הרי בלתי נמנע. נגרם סבל רב, חיים רבים נהרסו, נלקחו צעדים לא פופולריים שלעתים היטיבו עם האנשים הלא נכונים. אבל במובנים רבים, הפד תחת הנהגתו המקצועית של ברננקי הציל את הכלכלה העולמית, כלומר את כולנו.
כאמור, את פרס נובל הוא לא קיבל על זה, אלא על תרומתו המחקרית, עשרות שנים לפני כן. ובכל זאת, העשייה הציבורית הדגימה את החשיבות של המחקר. מזל טוב בן, יושב הראש שלנו.