ציור: גיימס טיסו (מתוך ויקימדיה)

"וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים"

הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף

פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה, האחרונה בספר דברים, נקראת בשמחת תורה. לקראת ההתיישבות בארץ, משה מברך את השבטים תוך הצגת מודל מבוזר למוקדי הכוח - הנהגה דתית, הנהגה פוליטית והנהגה כלכלית - מקומית ובינלאומית.

שבט לוי, שפוזר בערים שונות בנחלות השבטים, זכה להנהגה הרוחנית: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ג, י'). שבט יהודה, שנחל באזור ירושלים ודרומה, זכה להנהגה הפוליטית והביטחונית: "שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" (דברים ל"ג, ז') בדומה לברכתו של יעקב: "וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מ"ט, י').

ואילו בני יוסף, שחלם על ביטחון־מזון והוכיח יכולות בתכנון וביצוע בכלכלה המצרית, זכו במנהיגות הכלכלית: "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (דברים ל"ג, י"ג־ט"ז).

כשמוקד כוח מתחזק

נחלת בני יוסף השתרעה על מרכז הארץ, כששבטי הצפון, ובראשם זבולון ויששכר, הופקדו על הסחר הבינלאומי ועל שרשראות ההפצה בחלקה הצפוני של 'דרך הים': "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ… כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ…" (דברים ל"ג, י"ח־י"ט), בהמשך לברכת יעקב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם… וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית מ"ט, י"ג־י"ד).

​פיצול הסמכויות דורש באופן מובנה שיתופי פעולה, ומבטיח סינכרון אינטרסים. הוא דורש גם מכנה משותף סביב זהות לאומית ואמונה בא־ל אחד, כפי שהצהירו השבטים בפני יעקב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד" (תלמוד בבלי, פסחים נ"ו, א').

בנוסף, שילוב ברכת ה' בברכה ליוסף משרה אופטימיות באשר לסיכויי ההצלחת המודל. כידוע, בכלכלה הציפיות מהוות פקטור חשוב בנכונות להשקיע ולצמוח כלכלית.

לאורך ההיסטוריה, האיזון הופר כשמוקד כוח אחד התחזק ללא הלימה. בהתחלה, המשכן, שהיה המרכז הדתי־רוחני, הוקם בשילה שבנחלת שבט בנימין, בתפר שבין יהודה ליוסף. אולם לפי ספר שמואל, הכוהנים התעמרו בעולי הרגל. כשדוד, בן שבט יהודה, מונה למלך הוא הפך את ירושלים למרכז שלטוני ודתי, והאיזון המשיך להחזיק מעמד גם בתקופת שלמה.

אלא שאחרי מותו, העם חש שהמסים משרתים בעיקר את אזור ירושלים, וביקש הקלת מיסוי מרחבעם בנו. כשרחבעם סירב ואיים להכביד באיוולתו את עול המסים על המרכז הכלכלי כדי לתמוך בשלטונו, התפצלה הממלכה.

המחיר היה כפול: ממלכת יהודה נכנעה למצרים ששדדה את האוצרות שצבר שלמה, וממלכת ישראל, ששכנה במרכז הארץ וצפונה, בהנהגתם הפוליטית של בני יוסף, התנתקה מהאתוס הרוחני שלנו ופנתה לעבודת אלילים ולשחיתות.

כך אחאב, מלך ממלכת ישראל, התחתן עם בתו של מלך צידון, אימץ עבודת אלילים וזכה לתוכחה המפורסמת: "הֲרָצַחְתָּ, וְגַם־יָרָשְׁתָּ" (מלכים א' כ"א, י"ט) כשהרג את נבות היזרעאלי והשתלט על רכושו הפרטי.

סנכרון בכל הגזרות

המרכז הכלכלי של ישראל נמצא היום במרכז הארץ, ובירושלים הבירה מתרכזת העשייה הפוליטית, המשפטית והדתית. היחסים בין המרכזים מורכבים. לא פעם צצים סימני שאלה בנוגע לסינכרון האינטרסים בין הכלכלה שתומכת בביטחון לבין הביטחון והזהות הלאומית שמגינים על הכלכלה ודוחפים לפיתוחה.

במודל של התורה האמון ההדדי והאמונה בעתידנו המשותף מסונכרנים עם היוזמות הכלכליות. אסור לממשלה הבאה שתקום לגבות מסים נוספים כדי לתמוך בהסכמים קואליציוניים. עליה להשקיע בסנכרון רחב בכל הגזרות, לפתח שלושה מרכזים - בדרום, בצפון ובמרכז - שיעניקו איכות חיים, שלום וביטחון לכל האזרחים.