אברהם חלפי / צילום: ויקיפדיה (עיבוד תמונה)
המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי
שירו של המשורר והשחקן אברהם חלפי (1980-1906) "עָטוּר מִצְחֵךְ" שהלחין יוני רכטר ומבצע אריק איינשטיין הוא משירי האהבה הגדולים בשירה העברית־ישראלית לדורותיה. יש שיאמרו, כפי שציין איש התיאטרון פרופ' יוסי יזרעאלי, בסרט שנעשה על חלפי, שהוא עומד בדרגת יופי כשיר השירים בתנ"ך.
כיום אנו יודעים בעקבות הסרט שנעשה על חלפי "חייו מלֵאֵי שיר" (שביים העיתונאי אורי משגב) כי השיר נכתב על זהבה ברלינסקי, אשת השחקן זאב ברלינסקי, שהיה לה שיער זהב־שחור וגם חלוק פתייני כפי שמופיע בשיר.
ככלל, חלפי אהב להתאהב בַּבִּלתי אפשרי. כלאה גולדברג הוא אהב, בחייו ובשיריו, להתאהב באהבה. ובמקרה של חלפי מדובר בדרך כלל באשת רעהו. ברלינסקי ביקשה כי במותה השיר ייחרט על קברה וכך היה.
חלפי מחבר בין חבורת "כתובים" לחבורת "לקראת"
אך מן הראוי להביט פואטית על השיר הזה כשיר מהפכני גם בדרך אחרת, ללא הלחן וללא מילות האהבה, אלא על הצורה וסגנון הכתיבה. השיר עצמו, בעיקר בתחילתו, עומד בתווך שבין שתי המהפכות בשירה העברית־ישראלית.
הראשונה של חבורת "כּתוּבים": אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג בשנות ה־30, שאליה בפירוש השתייך חלפי מבחינה דורית, חברתית ואפילו במידת־מה סגנונית; והשנייה חבורת "לקראת", הנקראת גם דור המדינה, שבאה אחרי "כתובים" בשנות ה־50 והתנערה מקודמתה וביקשה אחרי מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, שירה אחרת, והידועים שבמשורריה: נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן ודליה רביקוביץ.
חלפי מדגים יפה ב"עטור מצחך" כיצד סגנונית הוא חי בין לבין, בין הדורות ובין החבורות. את הרעיון הזה לא שאבתי יש מאין, הוא מצוי במסתו המקיפה של פרופ' דן מירון "ההבקעה אל הדיבור השירי" המופיעה בפתח מבחר השירים של חלפי "שירים" בשני חלקים (1986, 1998); אבל אני מפתח ומרחיב אותו כאן.
מורשת הניגודים של אלתרמן ובני דורו
שירת אלתרמן ודורו בנויה על אוקסימורונים המלהטטים בלשון. הכוונה באוקסימורון לצירוף חדש הנוצר מהלחמה של צירופים מנוגדים. אם ניקח לדוגמה את שירו המוכר של אלתרמן: "פגישה לאין קץ", כבר שֵׁם השיר הוא אוקסימורון: "פגישה" היא דבר רגעי ולעתים מקרי, לעומת זאת "אין קץ" זהו צירוף המעיד על זמן ללא סוף, משהו בלתי נגמר.
אפילו בגוף השיר עצמו נמצא צירופים "פתאומית לעד": "פתאומית" עניין רגעי, "לעד" מילה המעידה על נצח. כל שירת אלתרמן בנויה על הניגודים הללו.
אף הצירוף "זָהָב שָׁחֹר", צירוף מרכזי בשיר האהבה של חלפי, הוא סוג של אוקסימורון, הֶלְחֵם צבעים, אומנם לא מנוגדים עד הסוף, לצבע אחד. אבל חלפי לא אומר בפשטות כמונו שחור־מבריק. הוא משתמש באוקסימורון ויוצר מושג חדש "עטור מצחך זָהָב שָׁחֹר".
בשורה הבאה בשיר קורא חלפי מיידית תיגר על הצירוף האוקסימורוני, הגבוה, הרומנטי, ואומר באגביות ובאירוניה ואפילו מגדיל לעשות שם סוגריים "(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)", כלומר הוא מנמיך את הטון. הוא כביכול אינו זוכר מי כתב כך. ברור שהוא זוכר, זאת דרך השיר של אלתרמן.
האירוניה של משוררי דור המדינה
האירוניה הזאת מאפיינת את שירת דור המדינה ובראשה זך: לקחת שורה ומייד להפיל אותה אפיים ארצה באמצעות ההקטנה והאירוניה. זך משתמש באירוניה. אבידן בפּאתוס בּאתוס, עולה לגבהים בלשון (פאתוס) ומייד מוריד אותה אפיים ארצה (בּאתוס). חלפי אף עונה לצו של עמיחי האומר בשירו "אל מלא רחמים": "אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילון". כך חלפי יעשה במרבית שיריו: תהיה לו מילה אחת נשגבה ואותה יקיפו סביב מילים מהיומיום.
אם חשבנו לרגע כי קריאת התיגר הזאת של חלפי היא מקרית, מייד באות השורה השלישית וגם הרביעית כדי לחזק את התזה. השורה השלישית אומרת: "מצחך מתחרז עם עיניים ואור". כוונתו של חלפי היא שהמצח העטור בשיער שחור־מבריק משחק בריצודי אור בלוויית עיני האהובה המבריקות, אבל הוא משתמש בכוונה בפועל מתחרז.
מי חרז את השירים לעילא תוך ספירה של ההברות בשורה והטעם בה, הלוא הם אלתרמן ובני דורו שהאמינו שככל שהשיר חרוז ושקול באופן משוכלל וראוותני הוא טוב יותר; הפוך משירת זך שהאמינה בשירה חופשית ולא חרוזה. ומהי השורה הרביעית בשיר, ושוב בסוגריים, "(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)". זאת היתממות אירונית של חלפי, ודאי שהוא זוכר, אלתרמן חרז כך.
האהוב שבשירי האהבה
כך חי לו השיר של חלפי בין לבין, בין הדורות, והפך לאהוב שבשירי האהבה. עובדה: חצי מיליון צפיות ביוטיוב זה מילא, אבל 12 מהדורות חוזרות למבחר של חלפי מעידות עד כמה חדר השיר הזה לליבות קוראי השירה ואוהביה בין אם הם מעריצי השירה הז'אנגלרית של אלתרמן ובין אם הם אוהבי השירה החסכנית בת הרגש המאופק של זך.
בנימה אישית: חלפי אהב ילדים וילדים לא היו לו. הוא אהב את כל ילדי השחקנים: מאריק איינשטיין עצמו, דרך נילי רבינוביץ, הבת של נירה רבינוביץ שלה כתב שיר יפהפה הנושא את שמה, ואפילו אותי.
הוא היה מעין סב שלישי או בייביסיטר של ההורים לעת מצוא. הוא ואורי זוהר, שגם נפטר לאחרונה, אף חתמו להוריי על המשכנתה. כשנולדתי הוא כתב לי ברכה בדמות שיר
והעניק אותה להוריי, בלהה וגדי יגיל. אין ספק שלא רק ילדי השחקנים והאמנים אלא כל ילדי ישראל אהבו אותו והוא אהב אותם.
הרי שנה אחר שנה באו לראות אותו כגמד ב"עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי ודובי זלצר. באגדה אצל האחים גרים הגמד הוא רשע גמור, אבל חלפי אוהב הילדים, האישה והגבר, הכניס בו ממידות השובבות והטוב, שלא יכולת אלא להתאהב גם בגמד הירוק.