מימין: רותי כהן, ברק פוני וד''ר אלי כהן ששון / צילום: איל יצהר
משתתפים בשיחה:
רותי כהן 57, נשואה + 2, עוזרת מנהל תפעול וביטחון. 33 שנה במוז"א
ברק פוני 44, רווק, מפיק תערוכות ואירועים. 3.5 שנים במוז"א
ד"ר אלי כהן ששון 41, נשוי + 2, אוצר אתנוגרפיה. 4 חודשים במוז"א
על מה מדברים?
מי אנחנו: מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב הוא מהמוזיאונים הגדולים בארץ. הוא מציג תערוכות מתחומי הארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, אמנות, צילום ותיעוד. מועסקים בו 120 עובדים ומבקרים בו כ־350 אלף איש בשנה.
איך הגענו: רותי הגיעה למוזיאון ב־1989, אחרי הצבא, בעקבות חברה שעבדה שם. אלי עבד כארכיאולוג ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, ואז החליט לשנות כיוון. לברק היה סטודיו לעיצוב תלבושות תיאטרון ובמקביל ניהל מסעדות: "אבל פה מצאתי את השילוב בין ניהול לעיצוב".
בוקר: רותי, עוזרת מנהל תפעול ואחזקה, קמה בכל בוקר ב־4:30 כדי להגיע ב־6:30 מפרדס חנה למוזיאון בתחבורה ציבורית: "אני חייבת לפתוח שערים לספקים, לוודא שהעובדים הגיעו, שהכול נקי ומתוקתק לפני הפתיחה למבקרים ב־10:00". גם לאלי, שגר במושב גיאה, דרומית לאשקלון, יש דרך ארוכה: "היתרון הוא שבארבע נסיעות רכבת אני מסיים ספר". לברק, שגר ברמת אביב, הנסיעה אורכת דקות בודדות.
אקשן: רותי היא האח הגדול של המוזיאון, כך היא לפחות מעידה: "יש לי 120 מצלמות ואזעקות בכל מקום". גניבות הן אולי דבר נדיר שם, אבל לפעמים המבקרים מצליחים להפתיע אותה: "מישהו ניסה פעם להרים ויטרינה ולקחת תכשיט מהתצוגה. רצתי לשם עם קב"ט ועצרנו אותו. אבל אני אוהבת שיש מתח, מעדיפה אותו על השקט".
נגד הטבע: אלי, שמשמש אוצר, פותח את היום בסיבוב בין אלפי הפריטים ההיסטוריים במחסן ובתצוגה, כדי לוודא שכולם שרדו את הלילה. "יש לנו דברים מחומר אורגני - עור, עץ, קש - שעלולים להיפגע אם המזגן התקלקל או אם יש נזילה". גם בלי תקלות העמידות שלהם מוטלת בספק: "אני תמיד במתח לשמור את הדברים שקיימים מאות ואלפי שנים, אין להם תחליף. אנחנו נלחמים נגד הטבע".
צהריים: אלי אוכל בכל יום ב־12:00, "טחינה עם לחם שחור ועגבנייה - קלישאה של ארכיאולוג מהסרטים", הוא צוחק. "אבל אני לא מעשן ולא שותה קפה, וזה דווקא לא מסתדר עם הדמות". רותי היא "מאלה שסופרים קלוריות", ומביאה לרוב אוכל מהבית, אותו היא אוכלת במשרד: "מתוקף התפקיד אני חייבת להיות מול המצלמות וליד הטלפונים. החדר שלי הוא חמ"ל". ברק בכלל מדלג על ארוחות צהריים: "אני כל הזמן שוכח לאכול כי העבודה לפני הכול".
חוויה: כמפיק תערוכות ברק צריך "לקחת את הפנטזיה של האוצר והמעצב ולהגשים אותה". בימים אלה מוצגת התערוכה "אמנות מכשפת" שאצרה ד"ר דבי הרשמן, שבה אוהל מברזיל שמספר את סיפור שבט ההוניקון מהאמזונס. "זה אחד הדברים הכי יפים שבניתי. אנחנו מזמינים את הקהל לשבת בתוכו ויש מלא שקי תבלינים שתלויים למעלה והם יכולים לגעת בהם. עמדתי על סולם חצי יום, והכנסתי את התבלינים בעצמי לתוך השקים".
שימור: חלק מהעבודה של ברק היא לוודא שהמוצגים נשמרים: "לתחזק תערוכה של אלפי מבקרים זה הרבה עבודה. אנשים סקרנים לגעת בכל דבר, יושבים בכל מקום שנראה כמו כיסא. אנחנו מוצאים מלא טביעות אצבעות ונעליים".