בתחילת השבוע פורסמה תמונה שבה נראים ראשי קבוצות היורוליג כשהם עומדים אחד ליד השני בדובאי לקראת "חתימה אפשרית על הסכם מסחרי עצום של 50־60 מיליון יורו לעונה" עם גוף מאיחוד האמירויות. בתמונה נראים שניים מבעלי מכבי ת"א בכדורסל, שמעון מזרחי ודייויד פדרמן. מסתבר שגם הכדורסל האירופי פחות עסוק בהחרמות פוליטיות כשזה מגיע לכסף - נציג צסק"א מוסקבה שהורחקה מהיורוליג בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה הוזמן לפגישה בדובאי.
עבור הכדורסל האירופי שמשווע לכסף מדובר באירוע משמעותי. לפי הדיווחים מדובר על הסכם במסגרתו תכפיל היורוליג פי שישה את הסכם החסות הראשי שלה, שעמד על 10 מיליון אירו לעונה עם טורקיש איירליינס, ותהפוך את שמה מ"טורקיש איירליינס יורוליג" ל"אמירייטס איירליינס יורוליג".
צפרדעים שצריך לבלוע
אבל להסכם יש עוד כמה צדדים "בעייתיים" וצפרדעים שצריך יהיה לבלוע כדי לקבל את הכסף. לפי הדיווחים, באיחוד האמירויות העמידו שני תנאים נוספים - הראשון, לקיים במשך שלוש שנים ברציפות את הפיינל פור של היורוליג בדובאי - כלומר להוציא את שלבי השיא של הכדורסל האירופי מאירופה. במקרה הזה לפחות ראינו שההיתכנות קיימת - גם המונדיאל מצא עצמו בקטאר.
אם את הסעיף הזה עוד אפשר לקבל, הסעיף השני הוא בעייתי - דרישה להכניס קבוצה מקומית מאיחוד האמירויות ליורוליג. איזה כדורסל יש באיחוד האמירויות ובדובאי? אל תמהרו לרוץ לחפש. הנחת היסוד היא שעם הזרמה של כסף גדול יכולה להיבנות שם בין־לילה נבחרת חלומות קטנה שתמשוך שחקנים טובים מספיק כדי להיאבק אפילו על תואר. עניין כזה הוא לא פשוט לעיכול עבור הרבה קבוצות היסטוריות שבנו תשתית במשך שנים.
גם כאן יש תקדים: בכדורגל זה קרה בפריז סן ז'רמן ובמנצ'סטר סיטי. רק ששם הכסף הושקע בתשתית של קבוצה קיימת ולא בדרישה להכניס קבוצה חדשה מהמפרץ; בכדוריד זה נעשה באופן יותר בוטה - כשקטאר קיבלה לארח את אליפות העולם ב־2015 היא מיהרה לאזרח שחקנים אירופיים וזה הספיק כמעט לקנות תואר - הנבחרת הפסידה בגמר לצרפת.
ההגעה של היורוליג לדובאי לא מפתיעה. הכיוון הוא נכון - אין מספיק כסף באירופה לכדורסל. הענף לא מספיק פופולרי כדי להביא כסף גדול מזכויות שידור וחייבים לפתוח אותו החוצה. הניסיון להביא כסף מחיבור עם ה־NBA לא עובד - בארה"ב אין עניין של ממש בכדורסל האירופי. לכן, הכסף יכול להגיע אולי ממקורות חדשים כמו המפרץ.
מחפשים שווקים חדשים
במשך שנים עושה היורוליג ניסיון לחדור לשווקים חדשים ומשמעותיים באירופה ומחוצה לה. שני שווקים שהליגה הטובה באירופה כיוונה אליהם הם בריטניה וגרמניה. הרעיון הוא ברור: להביא את שתי הכלכלות הגדולות באירופה לרמת עניין כזו שתמשוך זכייני שידור וספונסרים. אם חברות כמו סקיי או BT משלמות מיליארדי אירו בעונה לזכויות שידור של כדורגל, אי אפשר לזרוק כמה מיליונים על שידורי כדורסל?
כאן ההצלחה הייתה חלקית - בגרמניה ניכרת התעוררות מסויימת, וקבוצות כמו באיירן מינכן ואלבה ברלין באמת הצליחו לבנות תשתית תחרותית ולהגדיל תקציבים. אבל לא מדובר בסכומים שמתחילים להתקרב לפוטנציאל של השוק הגרמני.
באי הבריטי, כל הניסיונות של הכדורסל האירופי לעורר עניין לא צולחים. השוק הבריטי מת, לא מעוניין. בלתי אפשרי להדליק ניצוץ כלכלי שיזרים כסף מזכויות שידור כשאין ליגת כדורסל משמעותית באנגליה. ספונסרים חדשים וזכייני שידור שנכנסים עכשיו מעדיפים להיכנס בכסף גדול יותר דווקא לכדורגל נשים שמתחיל לצבור תאוצה, ותוכניות של צמיחה חדשה לענפים חדשים לא יקרו עכשיו בתקופה של אינפלציה.
הקרב האבוד מול אמריקה
היורוליג אמנם הצליחה לצמוח בעשור האחרון ולהגדיל פי שלוש את ההכנסות שלה, לסביבות 100 מיליון אירו בעונה הקרובה - אבל הבעיה הגדולה שלה נותרה המלחמה מול ה-NBA. זו לא באמת מלחמה, אלא קרב אבוד מראש. היא לא יכולה להתחרות בליגה האמריקאית ובמשכורות שהיא מציעה.
החלום הגדול היה שיתוף פעולה עם ה-NBA, שהבסיס שלו היה משחקי ידידות בין קבוצות מהליגה בצפון אמריקה לקבוצות מאירופה. אבל הקריצה לשוק האמריקאי הייתה חד-כיוונית: מי שנהנה מהשת"פ עם אירופה היו קבוצות NBA שהצליחו להגדיל את בסיס האוהדים שלהן ויחד איתו את הכסף מזכויות שידור.
מצד שני, השוק האמריקאי לא תרם שום דבר בעל ערך לאירופה, אולי אפילו להיפך: ה־NBA מייבשת כבר שנים את אירופה משחקנים איכותיים, ובכל שנה פותחים את העונה בליגה הטובה בעולם כ-80-90 שחקנים מחוץ לארה"ב, רובם אירופיים, כשהם מותירים את היורוליג עם שאריות של שחקנים אירופאים.
בעונה הקרובה תחלק היורוליג בונוס מצחיק של 1.7 מיליון אירו לקבוצה שתזכה במפעל. פוטנציאל ההכנסות של קבוצה כמו מכבי ת"א - הקבוצה המכניסה ביותר ביורוליג - עומד על כ־25 מיליון דולר בעונה. ב־NBA ההכנסה הממוצעת לקבוצה עומדת על מעל 300 מיליון דולר לעונה. הסכם השידורים הנוכחי של ה־NBA עומד על 2.6 מיליארד דולר לעונה - בערך פי 50 יותר מההסכם המוערך של היורוליג.
המשכורות לא מאפשרות לשחקנים להתלבט בכלל. בראש המשתכרים הגדולים ביורוליג ל־2022/23 עומד ניקולה מירוטיץ' מברצלונה עם שכר של 5 מיליון אירו לעונה. אחריו שני שחקני אנדולו אפס הטורקית - שיין לרקין (4 מיליון אירו), ו־ואסילי מיצי'ץ' (3.1 מיליון אירו). יתר המשתכרים הבכירים מסתובבים סביב 2 מיליון אירו לעונה.
ב־NBA יקבלו השנה 43 שחקנים שכר של מעל 30 מיליון דולר. סטף קרי יקבל מגולדן סטייט 48 מיליון דולר, ג'ון וול יקבל מהקליפרס 47 מיליון דולר, לברון ג'יימס בגילו המופלג (38) יסתפק ב־44.5 מיליון דולר בלייקרס.
בעידן שבו שחקנים ב־NBA חותמים על חוזים ארוכי טווח של 200 מיליון דולר והשכר הממוצע עומד על 8.2 מיליון דולר - הגבוה בעולם הספורט - אין ליורוליג שום דרך לצמוח מלבד ללכת ולחפש כסף במדבר.
