חוה זינגבוים / צילום: איל יצהר
אישי: בת 56, נשואה + 6, גרה ברעננה
מקצועי: בעלת מותג הקוסמטיקה חוה זינגבוים
ילדות ומשפחה: נולדתי וגדלתי בבת ים. אמא שלי סבלה ממחלת נפש, ומצבה החמיר מאוד לאחר לידת אחותי הגדולה. היא מעולם לא תפקדה כאמא. גם אבא שלי, שורד שואה מהונגריה, אף פעם לא תפקד כהורה רגיל. הוא היה יותר מנטור שנותן אמירות השראה. הבית שלנו תמיד היה חשוך, היה אסור לפתוח את התריסים. רוב ילדותי הייתי לבד וטיילתי בין השכנים כדי לראות מה קורה בבתים אחרים. ספגתי מהם המון: האוכל והתרבות מהשכנה הפרסייה, המוזיקה והרצון לגדל הרבה ילדים - מהשכנים המרוקאים.
חסרת בית: בגיל 15 מצאתי את עצמי מחוסרת בית למשך כמעט שנתיים וחצי. הוריי התגרשו, ואבא שלי התחתן והתגרש והתחתן שוב. אשתו החדשה לא רצתה אותי. אני זוכרת שישבנו על ספסל בדיזנגוף והוא אמר לי: חוה, את לא יכולה לחזור הביתה. עניתי לו: אוקיי, אני מבינה. בעיניו, בגיל 15 כבר הייתי מוכנה לעולם. לא שאלתי למה. למה היא שאלה קורבנית.
בלי חברים: מגיל מאוד צעיר הייתי צריכה לעסוק בהישרדות ולא היה לי זמן להשקיע ביצירת חברויות, היו לי מעט. לפעמים אני רואה מהצד חבורת בנות צוחקת בבית קפה, ואומרת לעצמי: אז ככה זה נראה. זו שפה שכבר לא אכיר.
מוטי: בגיל 17 התארחתי אצל חברה בהרצליה במשך שבוע. אח של החבר שלה, מוטי, חזר מהצבא לחופשת סוכות, וביקר שם בכל יום. בסיום אותו השבוע הוא אמר שאני מוצאת חן בעיניו ושהוא רוצה מחויבות. לא נפרדנו מאז. כשהייתי בכיתה י"ב התחתנו. אחרי שנתיים וחצי נולדה לנו בת. אנחנו יחד כמעט 40 שנה, יש לנו שישה ילדים, שבעה נכדים, עסקים משותפים ואהבה מאוד גדולה.
אמונה: גדלתי בבית דתי. גם היום אני דתייה. אבל זה לא תמיד היה ככה. האמונה שלי עברה מהפכים במהלך החיים ואפילו נטשתי אותה לחמש שנים בגלל משבר של אחותי - תקופה שבה הייתי אומללה, הרגשתי כמו בן אדם טובע בלי חבל הצלה.
תחילת הקריירה: בצעירותנו מוטי, שהיה חזן, קיבל הצעות מקהילות יהודיות בחו"ל. אז עזבנו את הארץ, בתחילה לקנדה, ואחר לטקסס ולניו יורק. שם התחלתי ללמוד קוסמטיקה. לא תכננתי לעשות עם זה שום דבר, אלא שאז קראתי שבמחלקה לכירורגיה פלסטית בטקסס נפתחו לימודים לקוסמטיקה קלינית ורפואית, ושמחפשים קוסמטיקאיות שילמדו את התחום החדש. לקחנו הלוואה קטנה, קנינו כרטיסי טיסה לטקסס וכך התחלתי ללמוד באחד מבתי החולים הגדולים בעולם. לאחר מכן חזרתי לניו יורק והתחלתי לפתוח בבתי חולים שעסקו באסתטיקה מחלקות קוסמטיקה רפואית. פיתחתי תכשירים ושיטות טיפול.
מפרנסת עיקרית: אחרי רצח רבין, כשהייתי בהיריון עם בתי השלישית, מוטי הרגיש שאנחנו חייבים לחזור לישראל. עוד בטיסה היה לי מאוד ברור שהחיים שלנו הולכים להשתנות מבחינת חלוקת התפקידים במשפחה. יצרתי קשר עם ד"ר מיכאל שפלן, מבכירי הכירורגים הפלסטיים, שהבין למזלי את החזון שלי, המשלב בין כירורגיה פלסטית לקוסמטיקה. פתחנו יחד מחלקה במרכז רפואי עתידים והקמתי מערך לימודים, שקלט קוסמטיקאיות. מוטי השתלב בפיתוח העסקי. הייתה לי תקופה לא פשוטה, שבה הפנמתי שהעול הכלכלי של המשפחה עליי עכשיו. לקח לי כמעט עשור ללמוד ליהנות מזה.
ההצלחה: השינוי המשמעותי קרה כשפרופ' רחל לוברט מאוניברסיטת בר אילן פנתה אליי לשת"פ. היא סיפרה לי שהם הצליחו למזער חומצה היאלרונית ומעריכים שאפשר להחדיר את זה לעור ללא הזרקות. לפני זה אף אחד לא האמין שזה יקרה. היא ידעה שהפיתוח הזה יושב בדיוק על האג'נדה הטיפולית שלי, וככה התחלנו תהליך משותף של פיתוחים פורצי דרך ברמה העולמית.
נשים: היה טוב יותר אם העולם היה פועל יותר מאנרגיה נשית, עם חמלה, יכולת לחבק ולגעת. לכן כשיש הצלחה נשית צריך להעלות אותה על נס.
להט"ב: הרבה מהאנשים בצוות שלי הם מקהילת הלהט"ב. בימים ההם, כשהייתי הומלסית, הבנתי איכשהו ששם לא יזיקו לי. ידעתי שאם אסתובב איתם זה יהיה יותר בטוח. הקרבה נשארה עד היום.
חזון: בכניסה לבית הספר שלי כתוב על הקיר משפט של אמא שלי: "כשאת עושה - שיהיה עשוי". זה מזכיר לי כמה הייתי צריכה לבנות את עצמי כדי להיות מי שאני היום. עכשיו החלום שלי הוא שהחברה תהפוך לבינלאומית מובילה.