העובדות החשובות על דפוסי ההצבעה בישראל / צילום: שלומי יוסף
הטענה: "בת"א לא הולכים להצביע"
העובדות: בשכונות המבוססות מצביעים
זאת טענה מוכרת שבמערכות בחירות קודמות הייתה נפוצה יותר, אבל מצאנו אזכורים לה גם לקראת מערכת הבחירות הנוכחית. התל אביבים לא טורחים לצאת להצביע וכך פוגעים בכוחו הפוטנציאלי של מחנה השמאל-מרכז. יש אפילו עובדות שלכאורה מצדיקות אותה: בבחירות 2021 אחוז ההצבעה בתל אביב עמד על 60% בלבד, בעוד שהשיעור הארצי עמד על 67.4%. אז האם השמאל-מרכז צריך להעיר את התל אביביים? לא ממש.
ראשית, לפי מחקר שפורסם על ידי עיריית תל אביב לאחר הבחירות האחרונות נתון ההצבעה ה"אמיתי" בתל אביב עומד דווקא על 72.5%. לאומדן כזה מגיעים לפי העירייה אם מנטרלים תושבים שרק רשומים בתל-אביב אבל עברו לעיר אחרת או אפילו לחו"ל. אלא שגם אם זה נכון, ייתכן שחישובים כאלה אפשר לעשות גם לגבי ערים אחרות. מה שהרבה יותר חשוב להבין הוא מי מוריד למטה את הנתונים של תל אביב - העיר השנייה בגודלה בישראל. גם זה עולה בבירור מהמחקר של העירייה. "אחוז המצביעים ב(שכונות) עבר הירקון, הצפון החדש ומרכז העיר גבוה יחסית בהשוואה לממוצע בכל העיר (ועומד על) %73%-82". באזורים אלה, מוסבר בהמשך, ארבע מפלגות השמאל-מרכז (יש עתיד, עבודה, מרצ וכחול לבן) נהנות מאחוזי תמיכה גבוהים מאוד שנעים בין 70% ל-75%. ואיפה נרשמים נתוני הצבעה נמוכים במיוחד? בדרום ובמזרח העיר שמציגים נתונים של 63% ו-69% בהתאמה. באזורים אלה, מוסבר, ארבע המפלגות בגוש של נתניהו - הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה - גרפו את מרבית הקולות שלהן. במילים אחרות, מי שמפסיד מאחוזי ההצבעה הלא גבוהים של תל-אביב הוא דווקא הימין. גוש השמאל סובל מאחוזי ההצבעה הנמוכים ביפו (59%), שם עיקר ההצבעה היה לרשימה המשותפת ולרע"ם, אך ספק אם הקמפיינים שראינו בנושא כוונו אל התושבים הללו.
תל אביב היא לא מקרה ייחודי. גם בערים נוספות שניתן לכנות "מעוזי שמאל-מרכז", כמו רמת השרון, הוד השרון וקריית אונו אחוז ההצבעה הוא גבוה מהממוצע הארצי. לעומת זאת, ב"מעוזי ימין" כמו בית שמש, קריית מלאכי ואופקים (בכולן גוש נתניהו זכה ליותר מ-80% מהקולות), אחוזי ההצבעה נמוכים מהממוצע הארצי ונעים באזור ה-60%.
"בישראל, כמו בהרבה דמוקרטיות מערביות אחרות יש מתאם חיובי בין כל המשתנים שקשורים להשכלה, מעמד חברתי, שכר ממוצע לבין השתתפות בבחירות", מסביר פרופ' עופר קניג, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. "כלומר, ככל שאתה יותר מבוסס ומהאשכולות היותר גבוהים בחברה, כך הסבירות שאתה תצא להצביע היא יותר גבוהה ולהיפך. למה זה קורה? ספרות המחקר מציינת בעיקר תחושות של ניכור, חוסר השפעה וחוסר עניין בפוליטיקה, בקרב שכבות נמוכות יותר (בישראל יש יוצא דופן בולט אחד לקביעה הזאת, בדמות הציבור החרדי שיוצא להצביע באחוזים גבוהים למרות שרובו משתייך למעמד סוציו אקונומי נמוך)".
הטענה: למי עוזרים החיילים?
העובדות: אמרו "מעטפות כפולות"
כשהבחירות הן צמודות, ומוכרעות על חודו של מנדט או שניים, כפי שקורה כאן לאחרונה, הופכים "קולות החיילים" לנושא רגיש. אלה, כידוע, נספרים רק אחרי הספירה של הקולות "הרגילים", והציפייה מורטת העצבים לתוצאות הסופיות, מולידה גם לא מעט תיאוריות וקונספירציות. הבולטת שבהן היא כזאת: אם הקולות שלהם אנחנו מחכים מגיעים מהחיילים, שרובם צעירים, איך יכול להיות שבסופו של דבר הן מחזקות מפלגות ערביות או אפילו מפלגות שמאל? חלק מהתיאוריות הללו מבוססות על פייקים מוחלטים, אבל את חלקן דווקא אפשר להבין. לכן, צריך לפתוח בהסבר חשוב שאולי לא כולם מודעים לו: "המעטפות הכפולות", שבעבר כללו מלבד קולות החיילים רק עוד את קולות האסירים, המאושפזים בבתי החולים וכו', כוללות בשנים האחרונות גם הרבה מאוד אזרחים מן השורה שפשוט בחרו לא להצביע בקלפי הספציפית שאליה הם רשומים. השימוש בפרקטיקה הזו גבר מאוד בתקופת הקורונה והבידודים. באפריל 2019 הצביעו כ-240 אלף איש במעטפות כפולות, בספטמבר 2019 המספר הזה עלה ל-280 אלף, במרץ 2020 הוא הגיע ל-330 אלף ובבחירות האחרונות, במרץ 2021, כבר נספרו מעל 420 אלף קולות כשרים במעטפות הכפולות - למרות שמספר המצביעים הכולל דווקא ירד.
אז מי מרוויח ומי מפסיד מהקולות האלה? אם על המרוויחים המובהקים קשה להצביע, את המפסידים קל לסמן: בכל הסבבים האחרונים גם המפלגות החרדיות וגם המפלגות הערביות, קיבלו במעטפות הללו אחוז נמוך יותר מהאחוז שלהן באוכלוסייה הכללית. עדות לכך שלמרות השינויים שעליהם הצבענו נתח משמעותי מהקולות עדיין מגיע מהחיילים. המרוויחים השתנו כאמור בכל סיבוב. בבחירות 2019 א' בלט משה פייגלין שמפלגתו זהות קיבלה במעטפות הכפולות 4% יותר מהנתח שלה באוכלוסייה הכללית (מה שכידוע לא סייע לה לעבור את אחוז החסימה). גם הליכוד וכחול לבן משכו אז מעט יותר מצביעים בקרב אלו שהשתמשו במעטפות כפולות מאשר בציבור הכללי. בבחירות סבב ב' של אותה שנה כחול לבן בלטה כמי שנהנתה מ"ביצועי יתר" בקרב אנשי המעטפות הכפולות, וגם ימינה והליכוד עקפו מעט את ביצועיהן בקלפיות הרגילות. כך קרה גם ב-2020. ומה אירוע בבחירות האחרונות? שתי המרוויחות הגדולות מהמעטפות הכפולות היו ימינה והעבודה, כשכחול לבן ויש עתיד דווקא הציגו ביצועי חסר בפרמטר הזה, ואצל הליכוד לא נרשם שינוי מובהק בין שני הקהלים.
הטענה: "הסקרים תמיד טועים"
העובדות: תסתכלו על הגושים
איך זה שבכל מערכת בחירות ישנו פער משמעותי בין הסקרים האחרונים שמותר לפרסם לבין התוצאות שמתקבלות בפועל? אפשר לתת הסברים לכך בכמה רמות (למשל, הסקרים לא רק מתארים את המציאות הם גם מייצרים אותה), אבל בקטע הנוכחי אנחנו רוצים להציג תיזה אחרת: אולי הסקרים לא באמת טועים בגדול? קחו למשל את הבחירות האחרונות. אין ספק שתוצאות האמת סיפקו לנו כמה הפתעות לעומת התחזיות האחרונות של הסקרים. הבולטת שבהם הייתה ההישג של כחול לבן שזכתה ל-8 מנדטים אל מול הסקרים האחרונים שניבאו לה כ-4 בלבד. אבל מה יקרה אם נבחן את התחזית הגושית הממוצעת של הסקרים האחרונים? במקרה כזה נוכל לראות כי גוש נתניהו (כולל ימינה) היה אמור לקבל 59.75 מנדטים מול 60.25 לגוש הנגדי. תוצאות האמת היו כידוע קרובות לכך מאוד עם 59 לנתניהו ו-61 לגוש החוסם שמולו.
הדפוס הזה, לפיו החלוקה הגושית של הסקרים מדויקת יותר מהתוצאה עבור כל מפלגה בנפרד, חזר על עצמו גם בבחירות 2020, אז בחלוקה גושית, תוצאות האמת הראו סטייה של חצי מנדט ביחס לממוצע הסקרים. בבחירות 2019 א' וב' הפערים בתחזית הגושית היו גדולים יותר (ראו תרשים), אך כאן יש לסוקרים "תירוץ" קריטי: "שתיית הקולות" בתוך גוש נתניהו הייתה כה משמעותית, עד שהיא הורידה חלק מהמפלגות אל מתחת לאחוז החסימה ושינתה את מערך הכוחות הכולל. כך, בסבב א' היו אלה "זהות" של משה פייגלין ו"הימין החדש" שעברו בסקרים האחרונים ונותרו מתחת לאחוז החסימה, ובסבב ב' הייתה זאת "עוצמה יהודית". לראייה, אפשר לחזור לבחירות 2015. גם שם עברו ברגע האחרון קולות רבים ממפלגתו של בנט אל הליכוד, אך בגלל שכל הקולות הללו "נותרו במשחק", הפער בין התחזית הגושית לבין התוצאה בפועל היה קטן יחסית ועמד על פחות משני מנדטים.
אכן, אומרת לנו ד"ר מינה צמח ממכון "מדגם", "אנחנו עדים לכך שבחלוקה גושית תוצאות הסקרים דומות יותר לתוצאות האמת, מאשר בפילוח לפי מפלגות". לדבריה, "ההסבר הוא שבימים האחרונים אצל המצביעים כבר נפלה ההחלטה באיזה גוש לבחור, אולם הם עדיין מתלבטים לאיזו רשימה ספציפית להצביע". לטענתה, "התזוזות האלה מיום עריכת הסקר האחרון ועד פרסום תוצאות האמת עשויות להסביר את הפער בין תוצאות הסקרים לתוצאות האמת". צמח מוסיפה שההתנהגות הזו של הבוחרים קשורה לכך ש"להבדיל ממקומות אחרים בעולם, הבוחר הישראלי שוקל במיוחד שיקולים אסטרטגיים: הוא מחליט לאיזה גוש להצביע - ואז חושב מי המפלגה הספציפית שהצבעה לה תקדם באופן מיטבי את ניצחון הגוש".
הטענה: "החרדים תמיד מצביעים"
העובדות: גם שם יש ירידה
אחד ההסברים המקובלים לכוחן המשמעותי של המפלגות החרדיות בפוליטיקה הישראלית, עוסק באחוזי ההצבעה בקרב הקהל שלהן. בעוד שזה יוצא להצביע בהמוניו, הציבור החילוני, או "הכללי", נוטה להפגין אדישות מסוימת וכך לא מצליח להביא לידי ביטוי את מלוא כוחו הפוטנציאלי. מעניין, אם כן, לגלות כי העובדות בהקשר זה הן מעט יותר מורכבות. ראשית, ההצבעה בקרב הציבור החרדי היא אכן גבוהה באופן יחסי. ניתחנו את הנתונים בקרב 14 ישובים חרדים מובהקים (כלומר, לא כללנו ערים כמו ירושלים או צפת) החל מ-2003 וגילינו כי ביישובים האלה שיעור ההצבעה הגיע לשיא בבחירות 2015, ועמד אז על 82.4%. אז מה מעניין כאן? שאלה הן גם הבחירות שבהן הגיע נתון ההצבעה הכללי לשיא (72.4%). מכאן והלאה, נרשמת ירידה גם באחוז ההצבעה הכללי אך גם בזה החרדי. כלומר, בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב ההצבעה החרדית היא בכל זאת לא נתון יציב ואחיד שלא משתנה. השפל נרשם בבחירות האחרונות. אצל החרדים עמד אחוז ההצבעה על 76.1% בלבד (ירידה של 7.6% מהשיא ב-2015), ואילו בכלל הציבור נרשמה ירידה ל-67.4% (קיטון של 6.9% מ-2015).
ההצבעה "נתפסת כחובה חברתית חשובה", בקרב הציבור החרדי, אומר ד"ר גלעד מלאך, ראש תוכנית חרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה, והיא "מבטאת בצורה חזקה את ההשתייכות והנאמנות לקבוצה החרדית". אז מדוע בכל זאת נרשמת שם הירידה שעליה דיברנו? ד"ר מלאך סבור כי "הסיבה העיקרית לכך היא 'עייפות הבוחר'", שאותה ראינו כאמור גם בציבור הכללי. לדבריו, "סיבה נוספת לירידה בשיעורי ההצבעה עשויה להיות כעס שהיה בציבור החרדי על הפוליטיקאים החרדים, בייחוד ביחס לפעילותם בתקופת הקורונה".
הטענה: "מי שמצביע משפיע"
העובדות: קול בודד מעולם לא הכריע
הנה מיתוס או מוסכמה שעל פניו אין סיבה לערער עליה. כולנו גדלנו על הרעיון שחשוב ללכת להצביע בבחירות כי "מי שמצביע משפיע". יש לנו גם הוכחות בשפע לתזוזות של מנדטים בין מפלגה למפלגה, או גוש לגוש, שהוכרעו בגלל אלפים בודדים של קולות או אפילו מאות קולות (בבחירות 2006 זכה נתניהו ברגע האחרון במנדט ה-12 בזכות פער של 116 קולות). הדוגמה הבולטת ביותר לכך הם כ-1,400 הקולות שחסרו לנפתלי בנט כדי לעבור את אחוז החסימה בבחירות אפריל 2019, שבמידה רבה שינו את ההיסטוריה של השנים האחרונות. אבל האם הדוגמאות הללו אכן מאוששות את המיתוס?
"ובכן, לא", קובע פרופ' אייל וינטר, ראש הקתדרה ע"ש סילברצוויג במחלקה לכלכלה של האוניברסיטה העברית. "קול שהשפיע על הבחירות הוא קול שבהיעדרו תוצאות הבחירות היו שונות. כלומר, כדי לבחון האם הקול שלי השפיע בבחירות, עליי לגרוע את הקול שלי מהתוצאות ולראות האם התוצאה הייתה שונה. אם התוצאה השתנתה - הקול שלי אכן השפיע". אלא ש"זה אף פעם לא קורה", מסביר וינטר. "למעשה, בכל תולדות הדמוקרטיה - מיוון העתיקה ועד ימינו אנו - לא קרה שבחירות כלליות הוכרעו על חודו של קול". למעשה, הוא אומר, "הסיכוי שקול בודד ישפיע על תוצאות הבחירות הוא אפסי, הסיכוי לזכות בלוטו גדול הרבה יותר".
ומה לגבי דוגמה כמו זו של הימין החדש מ-2019 שהזכרנו? וינטר לא מתרשם ומסביר כי מבחינה סטטיסטית הסיכוי שקול אחד ישנה משהו הוא אפסי. אז למה, אם כן, רובנו בכל זאת טורחים לעשות ללכת להצביע? "ההצבעה בבחירות היא הזדמנות של כל אזרח לבטא את ההעדפות הפוליטיות שלו", הוא אומר. "ביום הבחירות אני למעשה משקף למערכת הפוליטית את הדרישות שלי ממנה". אבל זו לא הסיבה היחידה. וינטר מוסיף שישנו גורם נוסף שמביא אותנו אל הקלפי - הבושה: "היות שהצבעה בבחירות נתפסת על ידי החברה כמעשה פטריוטי, אי הצבעה מצטיירת כהתחמקות מ'חובה' אזרחית. לכן, הרצון להימנע מבושה שנלווית להחלטה כזאת בהחלט מתמרץ אנשים לצאת להצביע". בהקשר זה, הוא מזכיר מקרה מעניין: "יום לאחר בחירות 2003, הסוקר של מעריב שאל את המשתתפים האם הם הצביעו אמש בבחירות. 90% השיבו בחיוב. מה הבעיה? שיעור ההצבעה האמיתי היה רק 68%. זו דוגמה שמעידה על מרכיב הבושה: הנשאלים התביישו שהם לא הלכו להצביע, לכן הם התביישו לחשוף זאת בפני הסוקר".
"חוויית יום הבחירות דומה מאוד לחוויית אוהדי כדורגל", וינטר מוסיף. "ככל שהקרב מסתמן כצמוד יותר, יותר בוחרים מגיעים אל הקלפי, פשוט בשל העובדה שההנאה גדולה יותר כשמדובר בהתמודדות דרמטית". וכמו במשחק כדורגל, גם כאן "כיף יותר להשתתף כשהצד שלך צפוי לנצח. בהתאם לזאת, אנו רואים שתומכי המפלגה הנמצאת ביתרון קל מגיעים לקלפי בשכיחות גבוהה משמעותית מזו של תומכי המפלגה היריבה".