אוקראינה 2022. להצדקת השעבוד וההרג פוטין מציג את המלחמה כמאבק קוסמי לטובת ערכים מסורתיים / צילום: Associated Press, Evgeniy Maloletka
ולדימיר פוטין מנסה עכשיו, במלוא החן של רשעותו ושל מגושמותו, לפתות חלק מדעת הקהל במערב. אם לפני חצי מאה, קודמיו הסובייטיים ניסו לפתות את החלק הליברלי של המערב, בטענה שהשמאל הרדיקלי הוא בעל בריתם הטבעי, הנה עכשיו, סוכן המשטרה החשאית לשעבר מנסה לפייס את החלק השמרני של דעת הקהל בטענה שהריאקציה היא בעלת בריתם הטבעית.
● הישג דיפלומטי לארדואן: יצוא התבואה מאוקראינה יתחדש
● לקראת הבחירות לקונגרס: האם הרפובליקאים ימשיכו לתמוך באוקראינה
פלישתו לאוקראינה הגעילה בערך את חצי כדור הארץ. בחצי השני יש התפלגות בין שמחה לאידה של אמריקה (למי מזיזים האוקראינים) לבין אדישות. הואיל ופוטין ונושאי כליו הניחו שהמלחמה תהיה שוות ערך של צעדת ארבעת הימים, הם לא טרחו להכין את דעת הקהל העולמית. שעבוד אוקראינה הוכרז לזכות טבעית של רוסיה, וזה היה צריך להספיק. הרודן בטח בחולשתה ה"נשית" של אוקראינה ובטיליו ההיפר-סוניים (פי חמישה ויותר ממהירות הקול, מעבר לכושר היירוט של איזושהי מערכת הגנה).
רק כאשר התחוורה לו טעותו, הוא נאלץ להתחיל לבדות מלבו תיק מערבי, או בין-לאומי, להצדקת השעבוד, ההריסה וההרג. הוא התחיל לצייר את המלחמה כמאבק קוסמי לטובת ערכים מסורתיים. זאת אומרת, הוא אינו לוחם רק נגד ה'קוחלי' (כינוי הגנאי הרוסי לאוקראינים), אלא הוא לוחם את מלחמת הציוויליזציה הנוצרית נגד אורח החיים המנוון של המערב: נגד 'תרבות הביטול' וה-woke, נגד חילוניות, נגד להט"בים, נגד א-בינאריות מיגדרית.
למאמץ הזה יש פוטנציאל לא מבוטל של הצלחה. יש הרבה מאוד בני אדם בדמוקרטיות המערביות, החושבים שהליברלים הרחיקו לכת הן בתיאבונם והן באגרסיביות שלהם.
בשבוע שעבר פוטין הרחיב את בית הקיבול של מלחמת הקודש. באוזני הוועידה השנתית של 'מועדון ולדאי', גרסה רוסית של דאבוס, הוא יצא בהתקפה חזיתית על המערב: על הדמוקרטיה שלו, על תרבותו הפוליטית, על תפיסתו הבין-לאומית, על "האליטות המשונות" שלו.
לשון אחר, המלחמה שהוא לוחם אינה מיועדת להשיג רק יעדים פוליטיים וצבאיים. היא מלחמה, המתנהלת נגד כל מה שהדמוקרטיות המערביות מחשיבות. היא נועדה להפקיע מן המערב מעמד רב שנים של מופת חיקוי ומקור השראה. מדינות המשטרה הגדולות של ימינו חיות בצל הפחד מפני השראת המערב, כפי שהראתה סין בהונג קונג, כפי שפוטין חוזר ומראה בערי רוסיה, כפי שמראים האייאתוללות של איראן.
לא כמו הודו, לא כמו טורקיה
האם אפשר להשתמט לאורך זמן מבחירת צד במלחמת פוטין על המערב? הרבה ארצות מנסות להשתמט, אם מפני שאינן מוכרחות לבחור ואם מפני שהן מקוות להשאיר את כל האופציות פתוחות. הודו וטורקיה הן שתי הדוגמאות החשובות ביותר לענייננו, קודם כל מפני שיש להן מערכות יחסים חשובות מאוד עם ישראל, ושנית מפני שלדילמה שלהן יש צדדי דמיון עם הדילמה הישראלית. יש להן יחסים אסטרטגיים מסובכים עם רוסיה, יש להן יחסים אסטרטגיים מורכבים עם המערב; לטורקיה יש חזית צבאית לכל דבר עם רוסיה בסוריה; הודו זקוקה לרצונה הטוב של רוסיה בעימותיה עם סין ועם פקיסטן.
מנהיגיהן הסמכותניים, ראש הממשלה נרנדרה מודי והנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, פיתחו מערכות יחסים אישיות לבביות עם פוטין, ממש כמו בנימין נתניהו. הם מקווים להשפיע עליו בדרכי נועם, אבל לפעמים רואים את עצמם נאלצים להשמיע דברים שיש בהם פחות נועם. מעניין לראות אותם יוצאים מגדרם לטעון, שרוסיה ניתנת להשפעה. הם עושים כן גם כאשר היא הורסת את ערי אוקראינה ואת תשתיתה, ומתעלמת מהם לחלוטין.
שתיקתם רועמת. אבל הודו וטורקיה אינן דמוקרטיות מערביות, קודם כול מפני שאינן מערביות, וגם מפני שהתוכן הדמוקרטי של חייהן התמעט מאוד בשנים האחרונות. אין להן רגשי סולידריות עם המערב. אדרבא, הן רוחשות לו טינה היסטורית עמוקה. אבל לממשלתם של מיליארד וחצי הודים מינוס ושל 80 מיליון טורקים פלוס יש יותר חופש פעולה ממה שיש לממשלתם של תשעה מיליון ישראלים.
"נהיה לבד"
האלוף במילואים עמוס גלעד העריך בשבוע שעבר בוועידת גלובס כי "אם נותקף על ידי איראן, נהיה לבד". אבל מה זאת אומרת "לבד"? האם האלוף מתכוון להגיד, שחיילים אמריקאים ואירופים לא יילחמו לצד ישראל? או שהוא מתכוון לטעון כי ארה"ב, גרמניה ובריטניה לא יעשו לטובת ישראל מה שעשו לטובת אוקראינה? שלא יסבסדו את כלכלתה המתמוטטת (במקרה של מלחמה טוטאלית), ולא ימלאו את מחסני הנשק שלה?
אם זו דעתו, נשארה לישראל רק האופציה של מצדה, או של שמשון. אבל אני מסופק אם לזה הוא התכוון. מותר לנו להניח כי ישראל על פי התהום תיהנה מאותו סיוע שהציל את חייה ב-1973, כאשר ילדים עמדו על הגגות בתל אביב כדי לספור את ההרקולסים של הרכבת האווירית האמריקאית. כבר אז אמריקה שילמה מחיר כבד על התייצבותה לצד דמוקרטיה מתגוננת. מוטב לזכור שאמברגו הנפט הערבי של מלחמת יום הכיפורים סיים רבע מאה של שגשוג כלכלי, והכניס את אמריקה אל עשור קודר של סטגפלציה (מיתון ואינפלציה). אבל ההיחלצות לעזרת ישראל היתה טבעית. היא היתה שייכת למחנה המערבי.
לאן תשתייך ישראל במלחמתה הקיומית הבאה? האם תמצא את עצמה מתרחקת והולכת מן המערב, מפני ששיקולים טקטיים הניאו אותה מלבחור צדדים במלחמת פוטין נגד הדמוקרטיה המערבית? אין תשובות פשוטות, אבל השאלות צריכות להישאל. מערכת בחירות ריקה מתוכן בין-לאומי ממשי הראתה את המידה שבה ישראל מוסיפה להשתמט מדיון בגורלה.