האם חיוך מלאכותי משפר את ההרגשה / צילום: Shutterstock
קחו את שתי האצבעות המורות שלכם, הניחו אותן בצידי הפה, ומשכו את השפתיים אחורה ולמעלה. איך זה גורם לכם להרגיש? עכשיו מצאו תמונה של אדם מחייך, רצוי חיוך שנראה אמיתי, ונסו ככל האפשר לחקות את החיוך שלו. האם אתם מרגישים טוב יותר?
תיאוריית "הפידבק מן הפנים" (Facial Feedback Theory) מוכרת כנראה לכל מי שלמד קורס בסיסי בפסיכולוגיה או מתעניין בנושא. בניסוי משנת 1988, הראה פרופ' פריץ סטאק שמי שמחזיק עיפרון בין שיניו, באופן המדמה חיוך, דירג סרטונים מצוירים כמצחיקים יותר מאשר מי שהחזיק עיפרון בין שפתיו, ותנועת פיו הייתה דומה יותר להזעפת פנים.
המסקנה מהניסוי הייתה שכאשר אנחנו מחייכים, אנחנו מרגישים יותר טוב, גם אם דבר בסיטואציה לא השתנה. היום הטענה הזאת נשמעת כמעט ברורה מאליה, ואכן הניסוי הזה נתפס בזמנו כמכריע בדילמה עתיקה: האם המוח שלנו מנתח מצבים, מחליט מה הוא מרגיש כלפיהם, הופך מודע לרגשות ואז משדר אותן לגוף? או שמדובר בתהליך הפוך? הגוף מגיב לסיטואציה, ורק אחר כך אנחנו מבינים, בין היתר מתוך תגובת הגוף שלנו, מה אנחנו מרגישים.
אם האפשרות השנייה היא הנכונה, הרי שניתן לשפר את ההרגשה שלנו על ידי מניפולציה של הגוף, וזה יכול להיות כלי טיפולי.
הבעיה היא, שניסוי העיפרון בפה לא משתחזר. ב-2016 פורסם מאמר שהראה שכ-17 ניסיונות לשחזר את האפקט שלו כשלו.
השאלה הזאת, מדוע תופעה שכבר קנתה אחיזה בתרבות שלנו לא מצליחה להשתחזר בניסויים, הטרידה את ד"ר ניקולס קולז מאוניברסיטת סטנפורד, והוא החליט להוביל מחקר תחרותי רב-מעבדתי לשם תכנון הניסוי האולטימטיבי שיכריע: האם הפידבק מן הפנים, ללא שינוי אחר בסיטואציה, אכן יכול לגרום לנו להרגיש יותר טוב?
הניסוי שלא מצליחים לשחזר
"גם אני למדתי את ניסוי העיפרון בפה בשנה הראשונה בתואר הראשון בפסיכולוגיה", אומר קולז בראיון לגלובס. "אבל בתואר השני שלי, גיליתי שהתמונה יותר מורכבת". עוד לפני הכישלון בשחזור הניסוי, עלתה השאלה אם הבעת פנים מאולצת יכולה להוליד רגש או רק להעצים אותו. הרי גם בניסוי העיפרון המקורי, הנבדקים צפו בסרטונים מצחיקים.
קולז החל בכתיבה של מאמר הסוקר את כל הניסויים שנערכו בתחום הפידבק מן הפנים, כולל ניסוי העיפרון.
"האנליזה שלי דווקא מצאה הרבה עדויות חזקות לפידבק מהפנים", הוא אומר. למשל, ניסויים מהשנים האחרונות הראו שהזרקה של בוטוקס, המשתקת חלקית את שרירי הפנים, יכולה לגרום להפחתה בעוצמה הנתפסת של רגשות.
בעת כתיבת הסקירה, קולז החל להשתכנע שהאפקט נכון, "אבל אז פתאום ניסוי העיפרון נכשל כל כך חזק בשחזור, ולא הבנתי למה. אמרתי מיד שזה לא מבטל בהכרח את כל התיאוריה. כמו מגדל קלפים ששולפים ממנו קלף אחד, אבל הוא עדיין עומד. אבל בכל זאת, הייתי מוטרד. הייתי חייב לדעת אם האפקט אמיתי לפני שאני מקדיש לסוגיה הזו את שאר הקריירה שלי".
קולז החליט לשחזר כמה ניסויים מכוננים בתחום הפידבק מן הפנים, כולל ניסוי העיפרון, וביקש משתי מעבדות מחקר נוספות להצטרף אליו. "ראינו שיש 8-10 מעבדות שרוצות להצטרף, והיופי היה שכל אחת מהן האמינה בתיאוריה במידה שונה. היו כאלה שהאמינו שהאפקט בכלל לא קיים. היו התומכים, כמוני, ואחרים שלא הייתה להם דעה מגובשת אבל הסתקרנו לגבי התוצאה".
הגוף מקדים את המוח, או להפך
שאלת הפידבק מהגוף לא נולדה ב-1988 עם ניסוי העיפרון, אלא כמעט 100 שנה קודם לכן. למעשה, היא הופיעה עוד קודם, בצורות שונות. קולז מייחס את תחילתו של הדיון המודרני בסוגיה לפילוסוף ויליאם ג'יימס, שטען כי הרגש מגיע מהגוף ולא מהמוח. הוא טען שכשאנחנו רואים נחש, אנחנו בורחים, ורק כשאנחנו בורחים אנחנו מבינים שפחדנו. דוגמה אחרת היא שהגוף מגיב לאדם מושך, ורק לאחר מכן אנחנו מבינים שנמשכנו אליו. על פי גישה זו, לכל מצב רגשי יש מצב גופני מקביל, שעשוי להתעורר ישירות בתגובה לגירוי מרגש, ורק אחרי התגובה הגופנית נרשם במוח גם רגש.
"ג'יימס טען שאם הכיוון היה הפוך, רגשות לא היו כל כך עוצמתיים", מסביר קולז. "היינו רואים נחש ואומרים, 'כן, כדאי לברוח'. או היינו חווים עלבון ואומרים, 'כן, זה היה מעליב'. כמו שאנחנו מקבלים כל החלטה אחרת. אבל העוצמה הייחודית של הרגשות מגיעה מהגוף".
בתחילת המאה ה-20, חלקו על ג'יימס הפסיכולוגים וולטר קנון ופיליפ בארד. הם טענו שבאותו רגע שאדם מבין שהוא ראה נחש, המוח שלו מייצר גם מחשבות וגם רגשות בתגובה לכך. התגובה הגופנית נוצרת במקביל או רק אחרי שהרגש נוצר במוח.
כחיזוק לגישתם, ציינו בארד וקנון שדפיקות לב יכולות להופיע כחלק מהתרגשות חיובית או כחלק מכעס. אז איך המוח לומד מהגוף באילו דפיקות לב מדובר? עוד הם טענו כי תגובת הגוף היא איטית מדי כדי להקדים את הפן הקוגניטיבי של הרגש.
לרגע נראה היה שהטענה הראשונה של ברוד וקנון הוכחה בניסוי. "ב-1962, החוקרים שכטר וסינגר נתנו אפינפרין לנבדקים (בלי שהם ידעו שזה מה שהם מקבלים), והראו שכאשר קצב הלב שלהם עולה, הם באמת חווים את עצמם כמרוגשים יותר, אבל טיב הרגש תלוי בסיטואציה", מספר קולז. "לדוגמה, כאשר הם היו בחברת אדם מאוד אופורי, גם הם נטו לפרש את התגובה הגופנית הלא צפויה שלהם עצמם כשמחה, וכאשר הם היו בחברת אדם כועס, הם טענו שהתגובה שלהם היא כעס".
וזה לא הכריע את הנושא?
"התגלו הרבה בעיות מתודולוגיות בניסוי, וזמן קצר אחרי כן נולד תחום האתיקה בניסויים בפסיכולוגיה, ושוב לא היה ניתן להזריק לנבדקים אפינפרין בניסוי".
תיאוריית הפידבק מן הפנים היא גרסה מעודנת של תיאוריית הפידבק הגופני. קצב לב גבוה אולי משותף למגוון מצבים נפשיים, אבל הבעות פנים הן ייחודיות. אולי המוח מפענח את קצב הלב יחד עם הבעת הפנים? אם הלב דופק והפנים שלי מחייכות, אני כנראה מתרגשת. אם הלב דופק והפנים שלי כעוסות, אני כנראה כועסת. ניסוי העיפרון בעצם נועד לבדוק אם הבעות הפנים לבדן הן בעלות תפקיד חשוב בהכתבת הרגש.
"לכן ניסוי העיפרון בפה היה כה חדשני", אומר קולז. "הם עלו על רעיון אתי כיצד לגרום לפרצוף של אנשים לחייך, בלי לעשות מניפולציה על מצבם הנפשי, אלא רק על הבעת הפנים.
"והניסוי הזה היה כל כך מפורסם, שכאשר חוקרים ביקשו מנבדקים לחייך במכוון כחלק מניסויים להערכת השפעת הבעות הפנים, הם היו אומרים 'כן, אנשים כנראה מבינים שביקשתי מהם לחייך, אז אולי זה יוצר אפקט פלצבו לניסוי שלי, אבל כנראה לא כל האפקט הוא פלצבו, כי עובדה שאותן תוצאות התקבלו בניסוי העיפרון".
הנחה כזו של אפקט פלצבו בגלל ניסוי קודם נחשבת טעות מדעית, אבל קולז טוען שלא מעט מדענים חטאו בכך בכל זאת.
ייעוץ מחוקר העיפרון-בפה המקורי
הקבוצה של קולז רצתה לוודא שהניסוי שלה מפחית ככל האפשר את הבעיות המתודולוגיות. לשם כך גויסו כיועצים מתודולוגיים ענקים משני הצדדים. בצד התומך בתופעה גויס לא פחות מאשר פרופ' פריץ סטאק, החתום על מאמר העיפרון-בפה המקורי. ומן הצד השני - פרופ' פיבי אלסוורת', שכבר משנות ה-70 של המאה הקודמת היא עורכת ניסויים המצביעים על כך ששינוי מניפולטיבי בהבעות פנים, ללא שינוי אמיתי בסיטואציה, אינו משנה את הרגש כהוא זה. היועץ השלישי הוא פרופ' לואל גרטנר מאוניברסיטת קרולינה, שאין לו תיאוריה משלו בנושא ואין לו "מה להפסיד".
איזו החלטה מתודולוגית היועצים הללו עזרו לך לקבל?
"רצינו לבקש ממחצית חברי קבוצת הניסוי להביט בתמונות של אנשים מחייכים ולחקות אותם, ומהמחצית השנייה - להביט באנשים עם הבעה ניטרלית ולחקות דווקא אותם. ואז פרופ' אלסוורת' אמרה, 'אתם לא עושים מניפולציה של ההבעה, אלא מניפולציה של אמפתיה. כאשר אדם רואה שאדם אחר מחייך, הוא יכול לשמוח מתוך אמפתיה אליו. הרגש במקרה הזה לא יעבור בהכרח דרך ההבעה'. כלומר, כדרך לבחון את ההשפעה של הבעות פנים על הרגשות, זו משימה 'מלוכלכת' ולכן חסרת ערך.
"מה היה קורה אילו היינו משקיעים בהרצת הניסוי ככה, ורק בסוף מקבלים את הביקורת הנכונה הזאת? אף אחד מחברי המעבדות לא חשב על זה".
קולז מספר על שינוי נוסף. "בהתחלה כתבתי את המאמר בדגש על המתודולוגיה המחקרית ועל השאלה מדוע דווקא היא תכריע את הסוגיה. אבל פרופ' גרטנר אמר שהדגש צריך להיות על התיאוריות עצמן, כי זה מה שיעניין אנשים עוד 5-10 שנים - האם התיאוריות הללו נכונות, ולא איך בדיוק התמודדנו עם השאלה. אני זוכר שההערה הזאת כל כך עצבנה אותי, שהייתי ממש חייב לצאת להליכה סביב הקמפוס כדי להירגע! אבל כתבתי את המאמר מחדש".
ניסוי כושל אחד לא פוסל את כל התיאוריה
מה נמצא לבסוף בניסוי? לדברי קולז, היו בו שלושה מצבים. "במצב אחד, כל הנבדקים הסתכלו על תמונות של אנשים שמחים, ואז מחציתם התבקשו לחקות את הבעת הפנים של האנשים השמחים ומחציתם התבקשו לשמור על הבעת פנים ניטרלית. במצב השני, הגירוי היה ניטרלי ומחצית מהנבדקים התבקשו למתוח לאחור את השפתיים עם האצבעות. הניסוי השלישי היה ניסוי העיפרון בפה".
הצלחתם למצוא אנשים שלא הכירו את הניסוי המפורסם?
"כן, התברר שכמחצית מהנבדקים לא הכירו אותו, כנראה כי לא כל כך מלמדים אותו מאז שהשחזור שלו כשל. את מי שהכיר את הניסוי או שהיה לו מושג לאן אנחנו מכוונים, הוצאנו מהניסוי".
איך ידעתם מה אנשים מרגישים בכל מצב?
"פשוט שאלנו אותם. אין דרך אחרת. הרי זה מה שאנחנו רוצים לדעת, מהי החוויה הסובייקטיבית שלהם".
והתוצאה? חיקוי החיוך ומתיחת השפתיים אחורה יצרו שניהם כמעט אותו אפקט. לעומת זאת, במצב העיפרון בפה כלל לא היה הבדל. "אנחנו לא יודעים מדוע המצב הזה לא משתחזר", מודה קולז. "אולי הם השתמשו בעיפרון אחר. אולי הם הנחו את הנבדקים להחזיק אותו אחרת. אולי למשך יותר זמן. אבל עכשיו אנחנו יודעים שהעובדה שהוא לא משתחזר, אין פירושה שכל תיאוריית הפידבק מן הפנים אינה נכונה.
"על התוצאות הללו כמעט שלא היה ויכוח בין המעבדות שהשתתפו בניסוי. הוויכוח כן עסק בשאלה עד כמה התוצאות שלנו ישימות בחיי היומיום, כהמלצה לשיפור ההרגשה. בסופו של דבר, הכרענו שאי-אפשר לייחס לתוצאות השלכות יישומיות בלי ניסוי נוסף".
מה אתה חושב על זה?
"אני חושב שאף שהניסוי שלנו אישר את האפקט, הוא לא אמר שום דבר לגבי גודל האפקט. האם לחייך בכוונה זה יותר משמעותי מלהסתכל על תמונה של כלב חמוד או מלקחת תרופה נגד דיכאון? אין לנו אפשרות לדעת את זה היום. אבל זה כנראה לא הניסוי הרב-מעבדתי האחרון שתראו מאיתנו בתחום הזה".
לעמוד כמו סופרמן ולהצליח בחיים? החוקרת שהרחיקה לכת עם התיאוריה
הרצאת ה-TED של פרופ' איימי קאדי מ-2012 זכתה ל-66 מיליון צפיות והפכה לאחת הנצפות ביותר בכל הזמנים. קאדי סיפרה בה על ממצאי ניסויים שלפיהם עמידה במשך שתי דקות בתנוחת סופרמן - גב זקוף, חזה נפוח וכתפיים משוכות לאחור - היא המפתח להצלחה בחיים.
היתרונות שייחסה קאדי לתנוחה הזאת היו מרחיקות לכת, ותעיד על כך כותרת ההרצאה: "שפת הגוף שלכם יכולה לשנות את מי שאתם". בהרצאה עצמה היא ציינה שפוזת הסופרמן יכולה "לשנות את האופן שבו החיים שלכם מתפתחים".
קאדי סיפרה שכמרצה למינהל עסקים, היא שמה לב שנשים נכנסות לכיתה שפופות ומכווצות, לעומת הגברים שבהכללה תופסים הרבה מקום גופני. לדבריה, הנשים המכווצות גם לא מרבות להשתתף בשיעור, מה שפוגע בציונים שלהן. לכן היא ערכה סדרה של ניסויים שבהם לימדה נשים וגברים לעמוד זקוף ובחנה אם הדבר משפר את הביטחון העצמי ובעקבות זאת גם את מידת ההצלחה.
דמעות על הבמה, פרסום מהיר
על פי הניסויים שלה, עמידה בפוזת סופרמן במשך שתי דקות העלתה את רמות הטסטוסטרון, הפחיתה את רמות הורמון הסטרס קורטיזול, הגבירה את הנטייה לסיכון והובילה לביצועים טובים יותר בראיונות עבודה. "אם מתהלכים כבעלי כוח, מתחילים לחשוב כבעלי כוח", סיכמה זאת אחת הכתבות בנושא.
ייתכן שההרצאה זכתה לתפוצה רחבה כל כך משום שקאדי כמעט פרצה בבכי על הבמה, כשסיפרה על תסמונת המתחזה שממנה סבלה לאורך הקריירה שלה, לאחר שעברה תאונה שבה סבלה מפגיעה מוחית. "כל הזמן שאלתי את עצמי אם באמת מגיע לי להיות כאן", אמרה. כאשר עזרה לסטודנטית שלה לעמוד זקופה וכך להילחם על מקומה בחוג למינהל עסקים, היא נפטרה, לדבריה, גם מתסמונת המתחזה שלה עצמה.
אחרי הרצאת ה-TED, קאדי התפרסמה במהירות, הפכה למרצה מבוקשת וכתבה ספר בנושא. "אבל הממצאים האלה", אומר לנו היום קולז, "קרסו בניסיונות השחזור".
שום דבר מזה לא נכון?
"אף אחד לא הצליח להראות שפוזת סופרמן משנה את רמות ההורמונים או משפיעה בפועל על ההצלחה בראיונות עבודה. היא כן כנראה גורמת לאנשים להרגיש יותר טוב עם עצמם, וגם זה משהו, אבל זה רחוק ממה שהניסויים המקוריים טענו".
קאדי עזבה לבסוף את הרווארד, אף שהגיעה ללמד שם לא רק על בסיס הניסויים הללו. "אני חושב שקצת התעללו בה כשהפרשה הזאת פרצה", אומר קולז. "זה לא היה ממש הוגן".
השותפה למחקר שחזרה בה
הרגע המכריע בסקנדל היה כנראה כאשר השותפה של קאדי לכתיבת המאמרים הללו, פרופ' דיינה קרני מאוניברסיטת ברקלי, יצאה נגדם. היא טענה שהיום היא חושבת שהאפקט לא נכון בעליל, סיפרה שהיא לא מלמדת אותו, לא חוקרת אותו ולא מציעה לאף אחד לחקור אותו. היא הצביעה על כמה בעיות מתודולוגיות קשות במחקר, ואמרה שבדיעבד הבינה שהיא וקאדי עשו מניפולציות מוגזמות בנתונים כדי להגיע לתוצאה הרצויה.
התגובות היו חריפות. באותה מהירות שבה התפרסמה קאדי, היא "בוטלה". מגיבים ברשתות החברתיות אמרו שהיא "מגעילה", השוו אותה להארווי ויינשטיין, הציקו לחוקרים שנשארו חברים שלה בפייסבוק, ואפילו נרשם איום על חייה.
"היום היא כותבת ספר על התעללות (Bullying) ואני חושב שהוא קצת אוטוביוגרפי", מספר קולז.
ת.ז
ד"ר ניקולס קלוז
השכלה: תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת טנסי.
מקצועי: חוקר באוניברסיטת סטנפורד ומנהל המעבדה למדעי הפסיכולוגיה. חוקר בתחומי מדעי הרגשות, פסיכולוגיה חוצת תרבויות ומטה-מדע.