ג'ו ביידן, נשיא ארה''ב, לאחר נאומו בקמפיין המחנה הדמוקרטי לקראת הבחירות בפנסילבניה / צילום: Associated Press, Patrick Semansky
בכל יום ג' הראשון שלאחר יום ב' הראשון של חודש נובמבר אמריקאים בוחרים משהו. פעם בארבע שנים הם בוחרים נשיא והרבה יותר. פעם בשנתיים הם בוחרים קונגרס ויותר. מדי שנה בשנה מישהו באמריקה בוחר מישהם.
בכל אחת מן השנים האלה נבחרים מושלי מדינות, סגני מושלים, ראשי ערים, תובעים כלליים של מדינות, שופטים עליונים של מדינות (כן, חלק מן המדינות בוחרות אפילו את שופטיהן), תובעים מחוזיים, מפקחי משטרה, חברי מועצות עירוניות וכפריות, מועצות חינוך (שהן ועדי הורים עם סמכויות ביצוע) ואוסף מרהיב של בעלי כהונות זוטרות, המשתנות ממדינה למדינה וממחוז ולמחוז.
לשון אחר, אחת לשנה יש לפחות לחלק מן האמריקאים ההזדמנות להוציא קיטור, להביע תסכול, לקרוא קריאות ביניים, או למחוא כפיים באמצעות הקלפי. בחירות מקומיות עשויות לקבל צביון ארצי, מפני שהן הופכות לסקר דעת קהל עם מדגם־אמת. לא פעם, הבחירות האלה הן שבשבת רוח, ורומזות מה יקרה בבחירות החשובות ביותר, לנשיאות.
בעגה הפוליטית האמריקאית נודע לבחירות של השבוע המונח האנגלי smidterm, או midterm election. אני מציע את התרגום 'בחירות של אמצע הקדנציה'. הקדנציה היא זו של הנשיא, שנבחר לפני שנתיים, ויחזור וייבחר (או לא ייבחר) בעוד שנתיים. בכל מחזור של שנתיים עומדים לבחירה כל 435 הצירים של בית הנבחרים הפדרלי. אחת לשנתיים נבחרים שליש מחברי הסנאט. יש בסך הכול מאה, וכל אחד מהם מכהן שש שנים.
1. מקומית מאוד היא הפוליטיקה
בארה"ב יש 50 מדינות. השבוע עומדים לבחירה המושלים ב־36 מהן. המדינות הן אבני־היסוד של השיטה הפדרלית האמריקאית. יש להן סמכויות נרחבות ־ אותן הסמכויות שעליהן הקונגרס אינו מחיל חוקים פדרליים ־ והן נמצאות לעתים קרובות בעימותים חזיתיים עם הממשל בוושינגטון. העימותים נוטים להתברר בבתי משפט. מדינות בשליטה דמוקרטית נוטות להתעמת עם נשיאים רפובליקאים, וההיפך. הדינמיקה הזו הופכת את המדינות לחממה טבעית של מועמדים לנשיאות. ארבעה משמונת הנשיאים האחרונים היו מושלים לשעבר.
דרגת הביזור בארה"ב מתחוורת כשאנחנו מעיינים ברשימות הארוכות של מועמדים לכהונות פוליטיות, העומדים השבוע לבחירה.
חוץ מן המושלים וסגני־המושלים, לרוב המדינות האינדיבידואליות יש כהונות נבחרות רבות־כוח: תובע כללי (צירוף של שר משפטים ופרקליט המדינה), מזכיר מדינה (הממונה בדרג המדינתי על עצם תהליך הבחירות), מבקר המדינה (התואר משתנה), ומפקחים (commissioners) על בתי ספר, על ענף הביטוח, על החקלאות, על התעסוקה ועל שירות המדינה. הלצה אמריקאית שחוקה אומרת, שאפילו תפסני כלבים נבחרים, אבל נראה שרק מחוז אחד, במדינת ורמונט קטנת־האוכלוסייה, אמנם בוחר תפסני־כלבים.
ב־49 מ־50 המדינות יש אסיפות מחוקקות עם שני בתים, כמו בוושינגטון הבירה, זאת אומרת בית נבחרים וסנאט. בסך הכול יש 99 בתים. השבוע עומדים לבחירה 88 מהם, ב־46 מדינות. 85% מן המושבים בבתים האלה עומדים לבחירה, ומספרם עומד על 6,278.
רוב הכהונות הנבחרות אינן נוגעות לנו, והשפעתן על יחסי החוץ של ארה"ב קטנה או מבוטלת. אבל אפשר להגיד עליהן שהן לבה הפועם של החוקה האמריקאית. הן מסבירות איפיונים מפורסמים כמו "כל פוליטיקה היא מקומית", או "אמריקאים מצביעים בעד פנקס הצ'קים שלהם", או הוולגריזם המפורסם והשחוק "זו הכלכלה, טמבל". מן הסיבה הזו אנחנו מציעים לקוראת, אף לקורא, להקדיש תשומת לב גם להתמודדויות המקומיות.
2. כל הפטישים יעברו ידיים
הבחירות לקונגרס מאפילות כמובן על כל השאר. הן תמיד מאפילות בבחירות של אמצע קדנציה, אבל הפעם הן מאפילות במיוחד.
לדמוקרטים יש רוב בשני בתי הקונגרס היוצא, אבל זה רוב זעיר, בעצם מיקרוסקופי. תנודה של חמישה מושבים בבית הנבחרים (מתוך 435) תספיק לרפובליקאים ליטול את כל הפטישים. בקונגרס, בניגוד לכנסת, אין פרסי ניחומים. כל כהונות היושב ראש, לא רק של הבית אלא של כל הוועדות ושל כל ועדות־המשנה, נמסרים לידי המפלגה המנצחת. למנוצחים, גם אם הם מפסידים על חודו של קול, אין כל השפעה על סדרי היום.
בסנאט, הרוב הדמוקרטי בעצם אינו רוב. הסנאט חצוי 50־50, מה שמעניק את זכות ההכרעה לסגנית הנשיא, שהיא, על פי החוקה, "נשיאת הסנאט". אין לה כל סמכויות, וגם לא זכות הצבעה, אלא כאשר משתרר תיקו במליאה. הקול ה־101 הוא זה המעניק לדמוקרטים את הזכות לנהל את הסנאט. הרפובליקאים זקוקים אפוא לתוספת נטו של סנאטור אחד ויחיד, כדי להפוך את היוצרות.
מה יקרה אם היוצרות יתהפכו? באמריקה יש הפרדת רשויות, והנשיא אינו זקוק להצבעות אמון. לשורה ארוכה של נשיאים במרוצת ההיסטוריה לא היה רוב בקונגרס, אבל הם השלימו את כהונותיהם, והסתדרו לא רע. "לא רע" הוא עניין יחסי. כאשר אחד מבתי הקונגרס נמצא בידי האופוזיציה, קל וחומר שניהם, הנשיא נאלץ להתפשר הרבה, או להשיג מעט.
3. תקרת החוב תיפול על ראשו
עד אמצע שנות ה־90 היה בקונגרס בסיס להסכמה רחבה, ושתי המפלגות שיתפו פעולה בענייני חקיקה מרכזיים, עם יוצאים רבים מן הכלל. זו הייתה תוצאה של הגמוניה דמוקרטית רבת שנים. המפלגה הדמוקרטית שלטה בבית הנבחרים 40 שנה רצופות, והחזיקה בסנאט 34 שנה מתוך 40. הקונסנזוס התפוגג בן לילה לאחר הבחירות אמצע הקדנציה הדרמטיות של 1994, שבהן הרפובליקאים גרפו את שני בתי הקונגרס. הם שלטו בבית הנבחרים 20 מ־28 השנה הבאות. שלטונם בסנאט היה קצר יותר, 17 שנה.
הדומיננטיות הרפובליקאית שיבשה ללא הכר את סדרי היום של שני נשיאים דמוקרטיים ביל קלינטון וברק אובמה. היא עיקרה למעשה את יכולת החקיקה שלהם. היא סיכלה את יכולתם להתאים את תקציבי הממשלה לצרכים משתנים.
הואיל וממשלת ארה"ב לא הצליחה להנפיק שום תקציב מאוזן זה 20 שנה ויותר, היא צריכה ללוות. החוק מטיל עליה תקרת חוב, והיא זקוקה להסכמת הקונגרס כדי להגביה את התקרה. הרפובליקאים, העומדים על ניהול תקין של פנקסים לפחות כאשר הם באופוזיציה, התנו פעם אחר פעם את הגבהת התקרה בוויתורים מפליגים של הממשל. אחת התוצאות, כל אימת שהנשיא סירב להיכנע, היתה שממשלת ארה"ב חזרה ונסגרה חלקית, לפעמים רק ליום־יומיים, אבל לפעמים לשבועות אחדים. הסכנה שהממשלה הפדרלית תיקלע לחדלות פירעון הילכה אימים על שוקי הכספים. זה מעולם לא קרה. סביר שזה גם לא יקרה, מפני שהתוצאות עלולות להיות הרות־אסון, לכל המערכת הפיננסית הבין לאומית.
4. הינדוס אזורי הצבעה
ההיסטוריה הפוליטית הארוכה של ארה"ב מלמדת אותנו, עם יוצאים מעטים מן הכלל, שמפלגותיהם של נשיאים מכהנים נוטות להפסיד מושבים בבחירות אמצע־הקדנציה. עצם ההפסד של מושבים אינו מוכרח להניב הפסד של שליטה. אם גדול הוא יתרון הפתיחה של מפלגת הרוב, והיא מצליחה לצמצם את הפסדיה, היא יכולה להוסיף ולהחזיק בפטישים גם עם רוב מוקטן.
מה שלא כן הפעם. ההפרשים כה קטנים, עד שאם יתאמתו לקחי העבר, "גל אדום" יציף את וושינגטון, ואולי גם ערי בירה של מדינות יחידות. אדום, משום מה, הוא הצבע של מפלגת הימין. רק באמריקה.
הדמוקרטים משתדלים להעמיד פנים אמיצות, אבל אבדן בית הנבחרים נראה עכשיו בלתי נמנע. חוץ מן התופעה ההיסטורית, המתוארת למעלה, יש סיבה נוספת: הרפובליקאים ניצלו את שליטתם ברוב בתי המחוקקים של מדינות ארה"ב, כדי לחזור ולשרטט את מחוזות־הבחירה לבית הנבחרים לטובת סיכוייהם. המונח האנגלי לתיאור התהליך הזה הוא gerrymandering, אולי "הינדוס", והוא נחשב למלת גנאי. ההינדוס הוא לעתים קרובות שערורייתי במידת השקיפות והמניפולציה שלו. אבל זה מה שעושים פוליטיקאים, כל אימת שניתנת להם ההזדמנות.
5. שלוש המדינות הקריטיות
המערכה האינטנסיבית אינה ניטשת על בית הנבחרים, אלא על הסנאט. שם אין מחוזות בחירה, וממילא אי אפשר להנדס אותם. סנאטורים נבחרים בכל שטחי המדינה שהם מייצגים. הרפובליקאים לא השכילו לבחור את המועמדים הטובים ביותר, מה שמסכן את סיכוייהם בשנת בחירות מבטיחה מאוד מבחינתם.
נראה שהבחירות יוכרעו בשלוש מדינות: פנסילבניה, ג'ורג'יה ואריזונה. בפנסילבניה מתפנה מקום לאחר שהסנאטור הרפובליקאי פרש. בג'ורג'יה ובאריזונה יש סנאטורים דמוקרטיים, שנבחרו ברוב קטן, או קטנטן.
בכל השלוש הסקרים מראים יתרון לא מכריע, אפילו דחוק, למועמדי הדמוקרטים. אם הם ינצחו בכל השלוש נראה שמפלגתם תשמור על שליטתה בסנאט. אם הדמוקרטים יפסידו בכל השלוש, הרוב שלהם אבוד.
המאבק על השלוש דרמטי במיוחד, מפני שבהן הוכרע המירוץ לנשיאות לפני שנתיים, בנצחונות דחוקים של ג'ו ביידן. המועמדים הרפובליקאים במדינות האלה, לסנאט ולכהונות נוספות, הם נאמני דונלד טראמפ, הסומכים את ידיהם על טענתו (שהופרכה בכל בתי המשפט) שהדמוקרטים זייפו את הבחירות של 2020. גורלם של נאמני טראמפ עשוי לרמוז על מידת הסבירות של חזרת טראמפ לנשיאות בעוד שנתיים.
6. האינפלציה, הפשיעה, המסתננים
אבל זה אינו העניין העיקרי של סדר יומם של רוב האמריקאים. שלושה עניינים מעסיקים אותם, לפי הסקרים, על פי הסדר הבא: האינפלציה, התגברות הפשיעה, והעלייה הדרמטית במספר המסתננים דרך גבול מקסיקו. בכל שלושת העניינים האלה, רוב האמריקאים רוחשים אי אמון להתנהלותם של הנשיא ושל מפלגתו. קשה לחשוב על רקע מבשר רעות יותר בזמן בחירות. הנשיא סובל מגרעון קבוע של פופולריות, אם כי הסקרים של החודשיים האחרונים הראו שיפור קטן.
הדמוקרטים קיוו להעמיד במרכז מסע הבחירות שורה של הישגי חקיקה, כולל סיוע מסיבי לקורבנות הכלכליים של מגפת הקורונה, חוק היסטורי לשיקום התשתית והקצבות להתמודדות עם התחממות האקלים. הנשיא מקווה שיוזמתו למחול חלק ניכר של חובות סטודנטים לממשלה הפדרלית תשפיע על הבוחרים. הוא גם מקווה שהחלטת בית המשפט העליון להפקיע את המעמד החו קתי מן הזכות להפלות מלאכותיות תשכנע בוחרים להעדיף את הדמוקרטים על יסוד הבטחתם לחוקק חוק פדרלי להבטחת הזכות הדמוקרטים תולים תקוות מיוחדות בקולותיהן של נשים לבנות מן המעמד הבינוני, המתגוררות בפרוורים הערים. הם נוטים לנצח כאשר הפלח הדמוגרפי הזה מתגייס לטובתם.
7. בין אוקראינה לישראל
משקיפים פוליטיים נוטים להסכים, שהחששות הכלכליים הגוברים יכריעו את הכף נגד הדמוקרטים. ואף כי ענייני חוץ אינם ממלאים תפקיד ממשי בבחירות, עצם השינוי הצפוי במבנה הקונגרס ישפיע בהכרח לפחות על צדדים מסוימים של מדיניות החוץ, בוודאי בעניינים המצריכים תקציבים.
אוקראינה ממתינה בחיל ורעדה לראות מה יעשו הרפובליקאים בהקצבות עתירות המיליארדים המאפשרת לה להתנגד לפלישת רוסיה. לישראל יש כנראה פחות סיבות לדאוג. ממשלתה החדשה תשמע פחות שאלות על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ממה שהייתה שומעת בקונגרס דמוקרטי.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny