בנימין נתניהו בליל הבחירות / צילום: Reuters, AMMAR AWAD
הכותב הוא פרופסור לכלכלה ומימון באוניברסיטה העברית, יו"ר משותף SNPI ולשעבר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה
נתבקשתי לתאר את האתגרים הכלכליים של הממשלה החדשה. אך למרות חשיבותה של מדיניות כלכלית לטווח קצר ובינוני, איני רוצה להרחיב עליה. זאת כי ישנה הסכמה עקרונית יחסית רחבה לגבי צעדי המדיניות הדרושים, מומחים רבים דנים בדקויות, אך מה שחסר בעיקר זה סביבה פוליטית המאפשרת יישום עקבי של מדיניות אחראית ללא פופוליזם. אני רוצה לדון בחסם המבני שגרם למרבית האתגרים הכלכליים של היום ויצור משברים קיומיים בעתיד.
● משוק המזון ועד הנמלים: אתגרי יוקר המחיה שעומדים בפני הממשלה החדשה | פרופ' דיויד גילה, דעה
העולם ניצב בפני אתגרים קשים ומשתנה בקצב חסר תקדים, כל אלו מייצרים אתגרים אך גם מהווים הזדמנויות למדינות (כמו לחברות ולפרטים) בעלות אסטרטגיה ארוכת-טווח, גמישות, ויכולות ביצוע גבוהות. מדינות ללא ראייה אסטרטגית יאבדו את היכולת להתחרות ויפתחו פיגור שספק אם אפשר יהיה להדביקו. לישראל צפויים אתגרים כלכליים, דמוגרפיים וגאו-פוליטיים קיומיים, והחסם העיקרי להתמודדות איתם בעזרת מדיניות כלכלית נכונה ועקבית הוא העדר ראייה אסטרטגית הוליסטית ושיתופית במערכת הפוליטית ובממשלה. חסם זה מהווה את האיום הכי משמעותי על הכלכלה ואף על שרידותה של המדינה בעשורים הקרובים.
מתרכזים בטווח הקצר
הפוליטיקאים נבחרים לתקופות כהונה קצרות לפני שצריכים לזכות מחדש בקולות הבוחרים. לא מפתיע שהם מעדיפים ונדרשים להתרכז בפתרון המשברים הדחופים שנוצרו בשל העדר אסטרטגיה בעבר, ומזניחים סוגיות אסטרטגיות למניעת משברים עתידיים. עקב דרישת הציבור לפתרונות מיידיים, מועלות הצעות לא מקצועיות ופופוליסטיות שלא פותרות ואף מחריפות את הבעיות. קשה למצוא פוליטיקאי המוכן להתמקד באתגרים הקיומיים בטווח הארוך ובבניית אסטרטגית כלל ממשלתית. אין פלא שבשנים האחרונות עזבו את הממשלה יותר מ-10 סמנכ"לי אסטרטגיה של משרדים חשובים, ותפקיד ראש המועצה הלאומית לכלכלה האמון על האסטרטגיה הממשלתית לא מאויש יותר משנה.
למקבלי ההחלטות אין תודעה עמוקה המכווינה אותם שישראל נמצאת בתחרות עזה וגוברת עם מדינות אחרות על התעשיות, החברות, והאזרחים המוצלחים שלה, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור בתחרות זו. עקב כך, חסר לממשלת ישראל חזון משותף, מיפוי ברור של אתגרים והזדמנויות המבוסס על נתונים עדכניים, ויכולות ביצוע שיאפשרו בנייה ויישומה של אסטרטגיית תחרות בזירה העולמית. בין אם מדובר במערכת החינוך הכושלת, שלפי ה-OECD הופכת ללא רלוונטית; או בההשכלה הגבוהה שלא מסוגלת להתחרות על הסגל המצטיין בתחומים החשובים לישראל ותחרותיים בעולם. כישלון מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה מאיים להרוס את סיכויי ההובלה בטכנולוגיה תוך פגיעה אנושה בכלכלה. לא ניתן לתקנם ללא אסטרטגיה ארוכת-טווח.
מערכות רגולטוריות רבות בישראל אינן רואות הגברת תחרותיות המדינה כאחת המטרות שלהן. כתוצאה מכך, רגולציה כבדה ומיותרת מקשה על הציבור ועל העסקים מחד, ומאידך אכיפה של רגולציה חשובה לוקה בחסר, וצעדים רגולטוריים הכרחיים לא ננקטים. יש לכך סיבות רבות: העדר מדיניות רגולציה אחידה, לחצים פוליטיים ותקשורתיים, חוסר תאום ותקצוב לטווח ארוך, בתי משפט לא יעילים ולא צפויים ועוד. מעבר לתרומתה לאובדן תחרותיות, בהעדר האסטרטגיה, המערכת הרגולטורית היא גם אחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה, במיוחד בתחום הדיור והתשתיות. הקמת רשות פיקוח על רגולציה היא צעד חשוב, אך השינוי המתבקש לא יתאפשר ללא מיקוד כלל ממשלתי באסטרטגיה תחרותית. גם כשהממשלה מנסה לשפר את התחרותיות, אין ביכולתה ליצור מדיניות אחידה. זאת משום שמבנה פוליטי/ממשלתי מאפשר לכל משרד/שר זכות וטו על יוזמות בעלות חשיבות לאומית במידה לאין ארוך יותר גדולה מאשר במדינות מפותחות. לא לחינם, בישראל מקדשים "איזונים ובלמים" לעומת "בדיקות ואיזונים" כפי שמקובל בעולם המפותח. לצערנו "בלמים" לא יכולים לשפר תחרותיות.
נבחרי ציבור לא מבינים
רבים ממקבלי ההחלטות טוענים שהם מאמינים בשווקים; חלקם לא ממש מבינים את המשמעות ומצפים מהשווקים לפתור את רוב בעיות המשק. שווקים, בתנאים מתאימים, אכן יכולים להקצות משאבים לשימושים הכי רווחיים שלהם, ובכך לשפר את יעילות המשק. אך בעולם הפתוח השווקים לא מתעניינים ברווחת אזרחי ישראל, לא מנהלים סיכונים, ולא דואגים לתחרותיות המשק בעתיד, אלו לא תפקידם של שווקים. הנהלת כל חברה מסחרית חייבת לפתח וליישם בהתמדה ובנחישות אסטרטגיה כדי לצמוח, היא לא בונה על השוק לעשות זאת במקומה. באותה מידה, התנאי ההכרחי לשגשוג המדינה הוא פיתוח ויישום אסטרטגית תחרותית ע"י ממשלה עם ראייה הוליסטית של העולם, השקעה בפיתוח יכולות עתידיות וניהול סיכונים. בניית מנגנון פוליטי/ממשלתי המסוגל לבצע משימה זו לאורך זמן הוא האתגר החברתי והכלכלי המרכזי של מדינת ישראל.
האזרחים לא דורשים
הקושי העיקרי הוא שאנו, הבוחרים, לא דורשים מנבחרינו להתמקד בעתידנו בצורה אסטרטגית. אני מקבל את הטענה של ד"ר מיכה גודמן, שהיא מפתיעה לאור מערכות הבחירות, אך זוכה לתמיכה הולכת וגדלה, שבשונה ממדינות רבות, אפשר לייצר רוב מוצק של הבוחרים בישראל סביב החזון המתאר את אופי המדינה והכלכלה שנרצה להשאיר לילדינו. רובנו רוצים משק תחרותי עם פריון גבוהה, הדורש מערכות חינוך והשכלה גבוהה מצוינות, חופש ביטוי אישי ושיווין של כולם בפני החוק, תמריצים ליוזמה ואחראיות אישית, אך גם עזרה לאלו הלא מסוגלים; שרות ציבורי נקי כפיים ואפקטיבי, מערכות רגולטורית ומשפטית חכמות ויעילות, סביבה נקיה ועוד. אם מרבית הבוחרים היו מתלכדים סביב חזון מסוג זה, הם יכלו לדרוש מנבחריהם להקים סביבו קואליציה רחבה המבוססת על אמונה בדרך המשותפת. קואליציה זו הייתה מאפשרת לממשלה לפתח וליישם מדיניות כלכלית המתאימה לחזון, תוך שמירה על זכויות שוות לכל האזרחים, אך ללא מתן זכות וטו לשום קבוצה שלא מתחברת לחזון הרוב. ללא דרישה זו, המערכת הפוליטית מתמקדת בשיקולי הטווח הקצר ומפלגת את הרוב לזהויות פוליטיות, שאינן תואמות את האינטרסים שלו. המצב שנוצר מאפשר לקבוצות קטנות לגרור את ישראל לעתיד שרוב הבוחרים אינם חפצים בו. אולי הגיע זמן שהבוחרים יפתחו את החזון המשותף וידרשו מנבחריהם להתלכד סביבו ולבנות אסטרטגיה להשגתו?