פתיחת ועידת האקלים בשארם א-שייח' / צילום: Associated Press, Nariman El-Mofty
אחד אחרי השני עלו ביומיים האחרונים מנהיגי העולם על במת ועידת האקלים בשארם א-שייח'. הם התחרו זה בזה לגבי אילו איומים מפחידים יותר הם ישמיעו, אילו "הברקות" יביאו אותם לכותרות.
● למרות משבר האקלים: הסבסוד העולמי לדלקים מאובנים לא יורד
● ועידת האקלים: השנה שבה הבטחות המאבק הסביבתי נתקלו במציאות
מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הפציץ עם "האנושות נמצאת על הכביש המהיר לגיהינום, ולוחצת על הגז", ולאחר מכן התיישב בניחותא לצפות בריקוד על יערות נעלמים. נשיא צרפת עמנואל מקרון התחייב לא לתת למשבר האנרגיה לקלקל את התחייבויות המאבק בשינויי האקלים, ואז טס חזרה לפריז לסבסוד דלק, אנרגיה וחימום לתושבים. ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק, שכלל לא רצה לבוא והתחרט אחרי לחץ ציבורי עליו, נאם על "החשיבות העליונה לעתיד כדור הארץ". קנצלר גרמניה אולף שולץ הבטיח לעמוד ביעדי הפחתת פליטת הפחמן הדו-חמצני של ארצו למרות משבר האנרגיה הנוכחי, ושב בטיסה לברלין כדי לפתח פרויקטי גז בים הצפוני ומול חופי סנגל, ולחדש פעילות של כורי פחם כדי לעבור את החורף.
זו הייתה יריית הפתיחה של שבועיים בשארם, בעלות של בין 50 ל-100 מיליון דולר, שהם ועידת האקלים 27COP. כמו כל דבר הקשור באו"ם, גם ההתחממות הגלובלית והמאבק בשינויי האקלים הפכו לנושא המקיים בעיקר את המנגנון שמבטיח להתמודד אתו.
זהו סוד גלוי בקרב ארגונים הומינטריים באפריקה, למשל, שעל כל 100 דולר שנתרמים לאו"ם, בערך 95 דולר הולכים למנגנוני האו"ם, ואולי 5 דולר מגיעים למטרה שלשמה נתרמו - בין אם מדובר בפליטים, חולים, עקורים או קורבנות מלחמה. האו"ם הוא מומחה בבניית מנגנונים שמוציאים את רוב הכסף על עצמם, עם תוספות סיכון של מאות דולרים ביום באזורים מסוימים לעובדים והג'יפים החדישים והממוזגים שנוסעים במהירות במדבריות החמות של אפריקה, למשל.
זה נכון שהמטרות ברובן קדושות. 5 דולר שמגיעים לפעוט מורעב בגבול סומליה בדמות ממרח בוטנים מזין, שווים את כל ה-95 דולר שהושקעו כדי ליצור את המסלול שיספק אותם. אבל הבעיה היא שזה פשוט לא מספיק. אם דין ההתחממות הגלובלית כדין פליטים אפריקאים - אז ברור שוועידות האקלים אינן יעילות, ושהמאבק בשינויי האקלים הוא חשוב מדי מכדי להותיר אותו לארגון בחסות האו"ם.
הוועדות לא יעילות - אך לא מיותרות
האמת היא שכבר ברור מזה זמן שוועידות האקלים אינן יעילות. זה היה ברור כבר ב-2009 בקופנהגן, אז המדינות הגיעו לאי-הסכמה שלובתה על-ידי המשבר הכלכלי העולמי ועיכבה במשך שנים את הנושא. זה הפך לברור עוד יותר בשנה שעברה, אחרי שוועידת האקלים בגלזגו "בעטה בפחית במורד הרחוב" והבטיחה התחייבויות הפחתת פחמן דו-חמצני רציניות יותר מצד מדינות מערביות, שלא התמששו עד כה. זה הפך מוחשי יותר לפעילי איכות הסביבה שמשום מה מגיעים לוועידות הללו רק כדי לגלות שאין בהן אוכל טבעוני, או שהן הפכו לבמה לפוליטיקאים או לעסקים ירוקים מצד תאגידי אנרגיה, חברות הרכב ועסקי נוספים.
זה לא אומר שהוועידות הללו מיותרות. יש להן הישגים משלהם. העברת מיליארדי דולרים למדינות נחשלות כדי לצמצם זיהום סביבתי מפחם, למשל. מאבק מתואם יחסית בבירוא יערות. בוועידה הנוכחית נדונה הקמה של "מערכת התראה לאירועי אקלים קיצוניים, שיכולה להציל חיים במדינות עולם שלישי שבהן אין משאבים להקים כזו.
ברור שעדיף לחיות בעולם שבו הוועידות הללו, ששמות פעם בשנה את הנושא החשוב של התמודדות עם שינויי אקלים, ממשיכות להתקיים. אבל הן פשוט אינן מספיקות. בין קופנהגן לגלזגו, ובין שארם-א-שייח' לדובאי (מקום כינוס ועידת האקלים בשנה הבאה, COP28) - היכולת למנוע, להתמודד ולהסתגל לשינויי האקלים פשוט הולכת ומתבזבזת.