צילומים: משה רוטנברג-ויקיפדיה, דוברות הכנסת, אוהד צויגנברג-ידיעות אחרונות, איל יצהר
1. החורף מגיע
שני מסמכים שהתפרסמו השבוע יכולים ללמד על המציאות שתפגוש הממשלה החדשה. הראשון מגיע מקליפורניה. בפוסט שפירסם מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק (הידועה בימינו בשם מטא), הוא הכריז על הכוונה להפוך את החברה ל"רזה יותר ויעילה יותר". המשמעות המיידית היא שלא פחות מ-11 אלף "עובדים מוכשרים" יילכו הביתה, חלקם בישראל. ובמבט קדימה, הקפאת גיוסי כוח האדם שעליהם הכריזה החברה תימשך גם ברבעון הבא. ככה נראה היום מצב העניינים בעמק הסיליקון.
המסמך השני מגיע מירושלים. מאז תחילת השנה, לפי דוח החשב הכללי במשרד האוצר, ישראל נמצאת בעודף תקציבי של לא פחות מ-30.1 מיליארד שקל. זה סכום מעורר תיאבון שמלמד לכאורה על כך שיהיה לממשלה מרווח תמרון שיאפשר לממן לא מעט הבטחות בחירות. אלא שבמידה רבה הוא משקף את העבר, כולל ההתאוששות מתודלקת ההייטק של השנה החולפת. ועכשיו, החורף מגיע להייטק, וכנראה לא רק אליו. בנתוני אוקטובר של האוצר כבר אין עודף תקציבי, אלא גירעון של 3.1 מיליארד שקל. זה אומנם חודש בודד, שנרשמו בו הפרשות חריגות, אבל ייתכן שיש כאן רמז לשינוי כיוון.
גירעון הוא לא סוף העולם. אך מה שחשוב הוא המגמה. האינפלציה גבוהה, הריביות עולות, ודי ברור שהעולם צועד להאטה, שתגיע גם לכאן. בחודש שעבר, קרן המטבע הזהירה ש"הרע מכל עוד לפנינו", והורידה את תחזית הצמיחה העולמית. לפי תחזית חטיבת המחקר בבנק ישראל מאוקטובר, הצמיחה כאן תיחתך בחצי: מ-6% חריגים השנה, ל-3% ב-2023, מעט מתחת למגמה.
נכון, האינפלציה בישראל נמוכה יותר בינתיים מבשאר העולם, וגם צמיחה של 3% היא משהו שמדינות אחרות היו יכולות להתקנא בו (אם כי לפני שמתבשמים צריך לזכור שזו רק תחזית, שיכולה להשתנות). כך או כך, יש סיכוי סביר שאחרי ההתאוששות החזקה של 2022, השנה הקרובה תעמוד בסימן של קשיים. מה שיותיר לממשלה הבאה פחות מרחב תמרון.
2. המספרים לא מתחברים
גם בלי קשר למצב הכלכלי בשנה הבאה, המספרים לא בדיוק מתחברים. המפלגות בגוש נתניהו פיזרו שלל הבטחות עם תג מחיר בצידן, מחינוך חינם מגיל אפס, דרך הקפאת "מחוללי אינפלציה" כמו מחירי החשמל והארנונה, ועד לחלוקת כרטיסי מזון והתעצמות המשטרה. זה צד ההוצאות.
חלק מהתוכניות עשויות להיות ראויות, תלוי ביישום. אבל כל זה עולה כסף. אלא שבצד ההכנסות, אפשר למצוא דווקא הבטחות להורדת מסים. ולא רק מסים שמכוונים לבריאות הציבור ואיכות הסביבה, כמו על משקאות ממותקים וכלים חד פעמיים, אלא גם מס הכנסה ומס חברות.
לפי ניתוח הדרישות של מפלגות הקואליציה המסתמנת, שפירסם אורן דורי בגלובס בשבוע שעבר, "ההערכה הפשרנית ביותר מגיעה לכ-54 מיליארד שקל". איך כל זה מסתדר? אפשר לשער שחלקן יתפוגגו, חלקן ימוסמסו, וחלקן יתגלגלו לגירעון.
כבר ראינו את הגירעון עולה לרמה גבוהה יחסית בתקופת נתניהו ושר האוצר כחלון, ולא מסיבות משכנעות במיוחד. כאמור, גירעון הוא לא בהכרח מילה גסה. אך הנסיבות הפעם שונות: הריבית גבוהה יותר, השווקים סלחניים פחות (כמו שגילתה לאחרונה בריטניה), והבנקים המרכזיים מסבירים שהבעיה היא יותר מדי ביקושים - ולא פחות מדי. הם לא מחפשים עכשיו עוד תוכניות תמריצים. אולי זה מצב חולף. נכון לעכשיו, העולם השתנה.
3. גם השמרנים מתעדכנים
ואולי זה גם זמן לשנות את האג'נדה, גם עבור מי שמחשיבים את עצמם שמרנים כלכליים. זה היה המסר של מאמר שפירסם לאחרונה מייקל סטריין, ראש מחקרי המדיניות הכלכלית במכון "אמריקן אנטרפרייז", ממכוני המחקר השמרניים הבולטים בארה"ב. בעקבות הטלטלות שחוותה בריטניה אחרי הניסיון להוריד מסים, סטריין קרא לשמרנים לעדכן את אג'נדת "צד ההיצע" שלהם, מעבר למורשת רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, ומעבר להתמקדות בהורדת מס הכנסה. לשיטתו, עוד הורדה לא תביא אותה תועלת כמו בעבר. "שמרנים צריכים לנקוט במדיניות של צמיחה-והשתתפות, שתגדיל את כוח העבודה, תעודד השקעה, תגדיל את פריון העובדים, ואת החדשנות והדינמיות".
המלצות מדיניות ברוח דומה, ובראשן הצורך להגדיל את פריון העובדים, אפשר לשמוע מכל כיוון גם כאן בישראל. בין אם מדובר בתוכניות הצמיחה של בנק ישראל, במחקרים של מכון אהרן באוניברסיטת רייכמן, או אפילו במצגות של אגף התקציבים. הדרך להגדלת הפריון עוברת בלא מעט תחנות, מהמטרו, ועד להתאמת המגזר הציבורי לעידן הדיגיטל. פריון זו מילה כבדה, ונושא כבד.
אחד הנתיבים להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, וגם שיפור הפריון של העובדים, הופך לטעון במיוחד בהינתן תוצאות הבחירות. וגם זה נושא שדובר לא מעט: השתתפות חרדים וערבים (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) בכוח העבודה, ובמשרות שמשלמות היטב. ואלה דורשות מיומנויות מתאימות. בנתונים שמציג למשל פרופ' צבי אקשטיין, ראש מכון אהרן, ההכנסה מעבודה לנפש במשק בית ערבי היא 48% מזו של משק בית יהודי (נכון לסוף 2019), כששני שליש מהפער מקורם בהון האנושי.
4. מי אנחנו רוצים להיות?
העניין הוא שפה אנחנו מתחילים לצאת מתחומי הכלכלה נטו. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, פריון העבודה, הון אנושי: אלה דרכים להציג את האתגרים במונחים כלכליים. אבל אלה לא שאלות כלכליות בלבד. מאחוריהן מסתתרות שאלות והחלטות הרבה יותר עמוקות, על דמות החברה בישראל. על מי אנחנו רוצים להיות.
על נכונות חברת לומדי התורה להשתלב בשוק העבודה, ועוד לפני זה, ללמוד את הידע שדרוש לעובדים במאה ה-21. וגם על הנכונות של שאר החברה להמשיך ולממן לאורך זמן את לומדי התורה. במקרה של החברה הערבית מדובר על סגירת פערי תקצוב והזנחה רבת שנים, שהתגלגלה גם לאלימות ופשיעה. גם מצד החברה החרדית אפשר לשמוע טענות על אפלייה בשוק העבודה.
איך כל זה מתיישב עם תוצאות הבחירות? לא ברור. הרי רה"מ המיועד בנימין נתניהו הבטיח להשוות את תקציבי החינוך החרדי לממלכתי גם ללא לימודי ליבה. את התקציבים שהפנתה הממשלה היוצאת לחברה הערבית הציג כ"53 מיליארד שקל למנסור עבאס", שלכאורה באים במקום המאבק ביוקר המחייה. אם המפתח לשיפור הפריון, ולסגירת הפער מול מדינות שהיינו רוצים להידמות אליהן, טמון בחברה החרדית והערבית, אלה לא סימנים מעודדים.
נכון, קמפיינים זה דבר אחד והמדיניות בפועל היא דבר אחר. אפשר להזכיר שדווקא בתקופת נתניהו עברה תוכנית החומש הקודמת לחברה הערבית (922), שנולדה מהדרג המקצועי. ואפילו יו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', מדבר על נכונות להעביר תקציבים לחברה הערבית (כל עוד ההישג לא יירשם לטובת המפלגות הערביות, כפי שהסביר בהקלטה שדלפה במהלך הקמפיין). בחברה החרדית, יש מי שמזהה תהליכים אורגניים, של רצון הדור הצעיר להשתלב בשוק העבודה - והנשים החרדיות ממילא משתלבות בו בשיעור גבוה. ויש עוד נתיבים להכשרות חרדים וגם ללימודי ליבה אחרי שעות הלימודים. אבל לפחות לפי הרטוריקה של חברות הקואליציה המתגבשת, לא מסתמן שאלה בדיוק הדגלים שהממשלה הבאה תניף.