האדריכל אילן פיבקו / צילום: איל יצהר
מבחינתו של אילן פיבקו, בין יפו, שם הוא מתגורר כיום, לבין בת ים - אין הרבה הבדל. הוא אפילו שוקל להעתיק את מגוריו לבת ים, לדירה בבניין המונומנטלי שהוא מתכן שם כעת, בייזום משותף שלו ושל אאורה, תחת השם פיבקו־אאורה.
זהו בניין בן 32 קומות, הניצב על מגרש של דונם אחד בלבד, שצורתו, מסביר פיבקו, היא כמשולש ישר זווית שצלע היתר שלו מעוגלת, מה שיצר אתגר לא פשוט והוליד בניין הנראה כמו אונייה. כל הדירות בבניין פונות לים, ופיבקו, הרואה בבת ים המשך של תל אביב ולא עיר נפרדת, אומר שישקול לעבור לאחת הדירות העליונות, "אם יתנו לו מחיר טוב".
● זוכת פרס ישראל לאדריכלות: "השכר בענף הפך לבלתי אפשרי"
● המתכון לעיר טובה לילדים: מה ישראל יכולה ללמוד מתכנון רחובות ברחבי העולם
"הבניין הזה", הוא אומר, "יהיה גיים צ'יינג'ר מבחינת בת ים. זה הבניין הכי קשה שתכננתי, בגלל הצורה של השטח והבעלויות. היו כאן תמרונים מטורפים, וזה בדיוק החומר שממנו עשויים אייקונים".
את זה הוא אומר אף שכבר תכנן בבת ים בניין ייחודי אחר: "לייטהאוס" - בניין בן 50 קומות הממוקם בשכונת פארק הים בדרום מזרח בת ים, שכל דפנותיו זהובות. בזכות מראהו המיוחד, אומר פיבקו, הדירות בו נמכרות ב־20%־30% יותר, בהשוואה לדירות בבניינים הסמוכים. מלבד אלה, משרדו מתכנן כעת אלפי יחידות דיור בעיר.
בת ים הופכת להיות הארלם או ברוקלין של תל אביב?
"אפשר לומר. זו לא סתם שכונה זולה יותר, אלא זה הופך להיות מקום שכיף לגור בו, שמתחיל לקבל איכויות אחרות לגמרי. זו עיר שהתחילה להזדקן והיא חוזרת לעצמה ביג טיים, והמון אנשים חוזרים אליה".
המחירים שם ימשיכו לעלות, מעבר לעלייה שכבר הייתה?
"אם הבניינים יהיו יפים וטובים".
"כמעט כולם יכולים לקבל היום פיבקו"
דירה בתכנונו של פיבקו אפשר לקנות היום בבת ים, כמו גם בראשון לציון, ביבנה ובבאר שבע, ואפילו בטבריה. לא תמיד זה היה ככה: בעבר, בתים או דירות של פיבקו, אפשר היה למצוא רק במיקומים יוקרתיים: כפר שמריהו, קיסריה, תל אביב. אלא שמשהו קרה לפני כעשור, שהוריד את פיבקו אל העם, והוא מבסוט מהשינוי.
זה התחיל עם תכנון שכונת פרס נובל בראשון לציון, שכונה של בתים של דו־משפחתיים, ומשם המשיך לכל רחבי הארץ. הוא שמח שכיום כולם כמעט יכולים לקבל פיבקו.
"במשך שנים", הוא מספר על התהליך שהפך אותו לאדריכל העם, "התעסקתי בבנייה פרטית, וילות מיוחדות, קליינטים מיוחדים, והכול היה 'היי אנד'. הגיע אלי ראובן כהן (קבלן ויזם - ה.מ), ואמר לי: קניתי מגרש בראשון בשכונת פרס נובל. כולם בונים דו־משפחתי ולוקחים 400 אלף דולר, ואני רוצה 500 אלף דולר. אמרתי לו: זה מוצר מדף, אתה חושב שאני אביא לך עוד 25%? הוא אמר לי: 'נראה לי שאתה לא מאמין גדול בעצמך, אבל אני מאמין בך'.
"אז עשיתי את זה, ואיך שהתחלנו המחיר היה כבר 550 אלף דולר, ובתוך זמן קצר הוא הגיע ל־1.1 מיליון דולר. אני מדבר איתך על לפני 12 שנה. אבל מה שיותר מעניין, זה שפתאום התחילו לבוא מהתאחדות הקבלנים באוטובוסים, לראות את הפלא, שאדריכלות עושה כסף. ואצלי חל מהפך גדול: נעשיתי יקירם של קבלנים ויזמים, וגם בעיניי זה מצא חן פתאום - לגעת בדברים. עד אז עבדתי בעיקר בהרצליה, כפר שמריהו, לא התעסקתי עם בנייה רוויה של מגדלים".
לא חששת שתקבל תדמית של אדריכל עממי?
"חששתי קצת. המעמד של היוצא דופן, הילד הרע, היה משהו שחייתי איתו בנוח. הייתי מיומן כבר, כשהייתי משיק איזה פרויקט תמיד אמרו: 'למה ככה, ולמה זה ככה? זה מה שמודרני עכשיו?' הציפורניים שלי כבר היו נשלפות והייתי מנצח. באחת הפעמים שעשיתי וילה בכפר שמריהו הזמינו אותי לחנוכת בית. בנסיעה לשם שלפתי ציפורניים, וכולם רק שיבחו את זה.
"אחרי הפרויקט בראשון לציון שאלתי את עצמי: איבדתי משהו? אם אנשים מתחילים לבוא לקראתי ויש שיח, ועכשיו אני כבר לא ילד וגם לא רע ,אימצתי את זה בזרועות פתוחות. אז אני עדיין עושה את הדברים המיוחדים, רק יושב על קבלה והכלה, וזה כיף".
"ביפו אבנה שונה מאשר על האיילון"
פיבקו, שעד אז לא נחשד בעממיות, בלט מאוד עד אותה עת, לא מעט בשל מגדל אחד, מגדל הגן ברמת גן, על נתיבי איילון. זה בניין חריג בנוף, שכל מי שנוסע על האיילון לא יכול שלא לראות אותו ולשים לב לצורתו. זה בניין שמותג עם לייף סטייל ייחודי, וככזה הוא גם שווק, תחת הטייטל: "החיים על פי פיבקו". לכל הדירות ב־14 קומותיו של הבניין הייחודי, יש פנורמה של 360 מעלות, והתחושה, מסביר פיבקו, היא של "וילה צפה".
"בשנת 2000, כשעשיתי את זה, הגיעו קבוצות לראות את הבניין. הסתכלו בפחד. כולם אז רצו צמודי קרקע. הדבר היחיד בבנייה לגובה שהיה אז, אלה מגדלים עם ארבע דירות בקומה. לאורכה ורוחבה של המדינה. שום איכות מגורים. אנשים חיפשו בווילה לבטא את עצמם, ליצור לעצמם משהו אחר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לבנות לגובה, אבל עם איכות מגורים אחרת".
אחרי הבניין על האיילון, תכנן פיבקו שני פרויקטים תל אביביים: האחד, בלו - 13 בניינים על חוף הים בין תל אביב להרצליה, ורביעיית פלורנטין - 10 בניינים זהים בדרום תל אביב.
בבלו, תכנן פיבקו את הדירות באופן ש"מייי הום איז מיי קאסל", לדבריו, בעוד רביעיית פלורנטין עוצבה באופן קהילתי, עם שטחים משותפים לרוב. "אני תמיד אמרתי שאני אדריכל קונטקסטואלי. ביפו אבנה שונה מאשר על האיילון".
זה מה שאדריכלים אמורים לעשות, לא? להתאים מה שהם מתכננים, לסביבה.
"אמורים לעשות, לא תמיד עושים. במשך שנים רבות אמרו: צריך לבנות ככה, ולא ככה. אני תמיד בוחן כל פרויקט אפילו ברמה של ההגדרות המושגיות שלו. אני רוצה לדעת מה אני עושה, להגדיר מחדש, ולא לעשות עוד מאותו הדבר".
אפרופו "עוד מאותו הדבר": כשמסתכלים בתל אביב, ורואים בנייני תמ"א כל בניין שני, שלישי, זה נראה כמו משהו גנרי. הכול נראה אותו דבר, אתה לא חושב?
"יש מובילים והרבה מעתיקים. השלמתי עם זה לפני הרבה שנים. ברגע מסוים אמרתי לעצמי: תחליט מה אתה מעדיף, שיעתיקו ממך, או שאתה מהם? ולקחתי את זה כמחמאה.
"עם זה, אסור לשכוח שהעירייה עשתה הנחיות מרחביות שמאוד מחייבות את כולם לדברים מאוד דומים, ובסופו של דבר יש היגיון בבינוי ערים בלתת איזו 'שפה'. מצד שני, זה מכבה את היצירתיות והשוני.
"בעבר לא היה צריך הנחיות מרחביות - הטכנולוגיה של הבנייה באבן, יצרה את השפה. אבל מתקופת הבטון, כשאתה פתאום יכול לעשות מה שאתה רוצה, התחילו לצוץ זוועות. יצירתי זה לא תמיד בטעם טוב, לא תמיד איכות חיים, ואז יש היגיון לעשות הנחיות מרחביות. אלא שמי שנותן את ההנחיות הם אנשי מקצוע, שלא תמיד עושים את הדבר הנכון.
"בלי התמאו"ת האלה, תל אביב הייתה נראית כמו עיר אחרי הפצצה. בניינים מאוד מוזנחים, סגירת מרפסות ותוספות פה ותוספות שם. זה היה נראה רע, היום זה מתחיל להיראות כמו עיר עם שפה, עם איזו קוהרנטיות, איזו קביעות. אני אוהב".
תל אביב הופכת להיות עיר לעשירים בלבד?
"זה קורה בכל עיר בעולם, ותל אביב לא יוצאת דופן מהבחינה הזו. הנקודה היא להשכיל לשמר את האוכלוסייה הצעירה בתוך העיר, כי מה שעושה את העיר לאטרקטיבית, אלה הצעירים. יש הרבה ערים שיש בהן דיור בר־השגה, יש כל מיני טריקים. חייבים לשמר אפשרות לצעירים להישאר בעיר באופן מלאכותי, אחרת זו עיר משעממת, עשירה, דירות יקרות , אנשים מבוגרים. בשעה עשר כולם ילכו לישון. כל הכיף של תל אביב זו החיוניות שלה".
אתה חושב שהמחירים בעיר ימשיכו לעלות? אנשים כבר התחילו לעזוב ורואים שהשוק מתקרר.
"אני חושב שזו ירידה לצורך עלייה. אנחנו דוהרים לכיוון ה־200 אלף שקל למ"ר בתל אביב, וכרגע, אם לא יהיה משהו בלתי צפוי, לא נראה לי שהמחירים ירדו. הדיור לא עלה סתם ולא בגלל איזו בועה, אלא בגלל משהו לא בועתי: אין מספיק היצע, בטח כשיש קצב ילודה של 3.2 ילדים".
עובדה שקונים פחות.
"לא שמתי לב. עדיין מוכרים דירות ואנשים גם יושבים על הגדר. בסוף היצע וביקוש זה מה שקובע והביקוש הוא ענק".
אנשים פשוט יקנו פחות דירות, וישכרו במקום זה.
"אבל גם אין היצע של דירות לשכירות, כי לא נותנים למשקיעים לקנות דירות. כרגע אין מספיק דירות, ולכן אנחנו לא בועה. זה לא סיפור הסאב־פריים. השיטה הכלכלית אצלנו שונה, ויש אצלנו תרבות של קניית דירה, ולא בלי צדק, כי זה מאפשר לאנשים בעלות על רכוש.
"לכן, הרעיון של פינוי־בינוי הוא גאוני. פתאום יש קרקע, לא צריך לשחרר אדמות, לכל בית יש אופציה לגדול פי חמישה, וזה מאפשר חדירה של אנשים צעירים ואוכלוסייה טובה וחיונית. זה גם סוג של חלוקת הון, כי פתאום כל מי שיש לו דירה יכול להגיע למצב שבו הוא מכפיל את הונו. קהילות שלמות שלא היו במשחק הזה, פתאום מחוזרות על ידי יזמים וקבלנים, פתאום נמצאות במרכז העניינים".
"טבריה עוברת משהו טוב"
הרבה שנים אתה גר ביפו. אתה מעדיף אותה על תל אביב?
"פעם העדפתי את יפו, כי היא הייתה שונה ואחרת. היום אני קרוב יותר למרכז תל אביב, מאשר כשגרתי בכיכר המדינה. אני במרחק של כלום דקות מרוטשילד".
לאיזה ערים אתה מנבא פריחה?
"טבריה עוברת משהו טוב, חיפה הייתה בכיוון, ירושלים תמיד בליבי. אני מת עליה. אבל אי אפשר להחליף את תל אביב".
אילן פיבקו
אישי: נשוי, גר ביפו, נולד בצרפת ובגיל שנה וחצי הגיע עם משפחתו לישראל
מקצועי: בוגר הטכניון ובעלים של פיבקו אדריכילים ופיבקו יזמות נדל"ן
עוד משהו: אוהב מוסיקת טכנו ואופרות