אדם חובש קסדת מציאות מדומה / צילום: Shutterstock / א.ס.א.פ קריאייטיב
סטיבן פול הוא עיתונאי, מלחין וסופר בריטי
המטאוורס כה חשוב עבור מארק צוקרברג, שהוא שינה את שם החברה שלו למטא. ענקיות טכנולוגיה אחרות, כולל "מיקרוסופט" ו"אנבידיה", גם הן עושות שינוי כיוון למטאוורס. אבל מה זה? האם אנחנו בכלל רוצים את זה?
באמצע המאה ה־20, "מטאוורס" היה שם נרדף, פחות מוכר, למטא־שירה: שירה העוסקת בשירה. המילה, במובנה הטכנולוגי, פורסמה לראשונה ברומן המדע בדיוני של ניל סטיבנסון מ־1992, "התרסקות בשלג".
הדיסטופיה של סטיבנסון מתרחשת במאה ה־21, בה אנשים עוטים משקפי מציאות מדומה כדי להיכנס לממלכה שהיא בחלקה משחק מחשב עצום ומרובה שחקנים, ובחלקה אינטרנט שנטמעים בתוכו. מעין עיר־עולם דיגיטלית שבה ניתן למצוא כל סוג של בידור או לעשות עסקים אפלים.
מאז שיצא הספר, רצו הקוראים לחוות את המטאוורס המתואר בו. מתכנת משחקי המחשב האמריקאי ג'ון קארמק, שפיתח ב-1993 את משחק המחשב "דום", מז'אנר "משחקי ירי בגוף ראשון", אמר פעם שישנה חובה מוסרית לבנות את המטאוורס. במקום זה קיבלנו את פייסבוק.
מה יהיה אופי המטאוורס
מה בדיוק צריך להיות אופיו של המטאוורס - זו שאלה שעדיין אין עליה תשובה. יש מי שמתארים אותו כמיזוג של כל העולמות המדומים, הקיימים והעתידיים, ביקום דיגיטלי ענק אחד. בדיוק כמו שאת האינטרנט ניתן לתאר כרשת הרשתות, כך המטאוורס יהיה העולם המדומה של העולמות המדומים.
זה החזון שמציע הספר "המטאוורס: ואיך הוא יעשה מהפכה בהכול", מאת מתיו בול, לשעבר מנהל אסטרטגיה עולמית באולפני אמזון. לעומתו, להרמן נרולה שכתב את הספר "חברה מדומה: המטאוורס והגבולות החדשים של החוויה האנושית", חזון נרחב יותר.
נרולה, מייסד שותף של חברת תוכנה בריטית, מתייחס למיתוסים עתיקים ולדתות כדגם מוקדם של המטאוורס. עולמות דמיוניים שיש להם השפעה משמעותית על העולם האמיתי, ולהיפך.
ההבדל המהותי הוא שעולמות המיתולוגיה היוונית והנורדית, למשל, לא יכולים להתמזג אלו באלו. הרקולס, גיבור המיתולוגיה היוונית, לא יכול לבקר בולהאלה, משכנו של האל הנורדי אודין.
"יהיה משעשע לדמיין את לורד וולדמורט מספרי הארי פוטר, נפצע אנושות על ידי הוביט, גיבורו של הסופר ג'.ר.ר. טולקין, שיש לו מכונת ירייה מהיקום של "הֵיילוֹ", כותב נרולה בספרו, "אך למעשה אירוע כזה ייפר את המערכות הערכיות של כל אחד מהיקומים האלה".
"מציאות+: עולמות מדומים ובעיות פילוסופיות", מאת הפילוסוף האוסטרלי דיוויד ג'יי צ'אלמרס, הוא מחקר בהיר ומעורר מחשבה על עניינים אלה - מהניסוי המחשבתי של רנה דקארט על שד מרושע השולט במחשבותיו ועד "השערת הסימולציה" - תרחיש מחשבתי על פיו המציאות היא למעשה סימולציה, סוג של מטאוורס שהגו חייזרים ואיננו יודעים זאת.
איך יראו החיים האישיים והחברתיים שלנו
בסופו של דבר, השאלה היסודית שבול, נרולה וצ'אלמרס מתייחסים אליה קשורה לערך החברתי של המטאוורס: האם חיי אדם, שרובם עוברים בעולם המדומה, יוכלו עדיין לשגשג? למרבה השמחה, שלושתם מסכימים שכן. החיים האישיים והחברתיים שלנו, כך הם מאמינים, לא יהיו פחות בעלי משמעות, בין אם התשתית שלהם תהיה המציאות הפיזית או העולם הדיגיטלי.
נרולה טוען שהמטאוורס עדיף על החיים האמיתיים ונותן תחושה של ייעוד וסיפוק - יותר משהעבודות של רוב האנשים בעולם האמיתי יכולות לתת. הוא מנתח את הסוגייה באופן משכנע, אלא שהדוגמאות שלו לחיים מספקים ואותנטיים במטאוורס מוזרות: "דמיינו עולם", הוא מורה לנו, "שבו אתם יכולים לחיות בגוף של צב מאיי גלאפגוס. דמיינו שאתם מכניסים את משך החיים של הצב לשעות שבין ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים".
באופן חלופי, ניתן לבלות את הזמן במשחק מחשב בשם "עולם השוד", שם כלכלה וירטואלית שלמה מתבססת על אינטריגות של שוטרים וגנבים. שם חלק מהאנשים יתפרנסו כבלשים ואחרים כגנבים. האם כל כך הרבה אנשים מוכנים להחליף את הקריירה במשחק מאולתר? האם התיאבון שלנו למשחק תפקידים כל כך גדול? אנחנו ניווכח.
ההשקעות העצומות בבניית תשתיות
מה יקרה לעולם האמיתי שרבים מאיתנו להוטים להשאיר מאחור? בול כותב על ההשקעות העצומות בתשתיות הנחוצות לבניית המטאוורס. למשל, יהיה צורך להניח הרבה יותר כבלים אופטיים. גם בול וגם נרולה טוענים שבלוקצ'יין, הטכנולוגיה שבבסיס מטבעות הקריפטו, תהיה חיונית למטאוורס. בול סבור שהבלוקצ'יין יכולה לאמת באופן אמין בעלות על נכסים וירטואליים, כפי שקורה עם NFT. בינתיים, האופי המבוזר והאוטומטי, טוען נרולה, יכול לפתור את נושא האמון הציבורי בממשל.
אלא שהפיל בחדר הוא השימוש באנרגיה. על פי מחקר מ־2022 שערך בית הספר לאקלים של קולומביה, הביטקוין לבדו צורך בשנה יותר אנרגיה מארגנטינה, ופליטת הפחמן שלו שווה לזו של יוון; זאת מפני שכריית מטבעות ותהליכי אימות בבלוקצ'יין מצריכים מקבצים של מחשבי על.
לעצב מחדש את החברה
ההתלהבות הנוכחית מהמטאוורס מזכירה את אוטופיית הסייבר של שנות ה־90, כשהאינטרנט ייצג ערכים כמו יצירתיות ושיתוף פעולה. מבחינת חלק מהאנשים, עידן המטאוורס המתקרב מייצג - שוב - שנת אפס תרבותית ופוליטית, בה יהיה ניתן לעצב את החברה מהיסודות ולהימנע מטעויות העבר. אבל מי יקבל את הזכות לעשות זאת?
בול חושב שממשלות קיימות צריכות להסדיר את המטאוורס. נרולה צופה שחוקים וירטואליים חדשים ייקבעו על ידי משהו שהוא מכנה "הבורסה": "מערך של בעלי עניין, ככל הנראה עשרות מהם יתחילו, יתכנסו ויצרו קונסורציום, הכולל נציגים בעלי מומחיות בטכנולוגיה, עסקים, עיצוב משחקים, אתיקה, פוליטיקה, מדיה, אמנויות, פסיכולוגיה וכדומה.
כלומר: אוליגופול (מבנה שוק שבו ענף מסויים נשלט על ידי מספר קטן של מוכרים). המומחים האלה יעצבו "שיטת ממשל שקופה באמצעותה ידרבנו פעילות אתית ופרו־חברתית במטאוורס", על אף שיעדים כאלה מעולם לא הושגו בעולם האמיתי. בסופו של דבר חלקים מהמטאוורס, צופה נרולה, יהפכו למדינות ריבוניות בפני עצמן.
אם ניתן ללמוד משהו מההיסטוריה, הוא שמדינות חדשות לא נוטות לחיות זו לצד זו בהרמוניה מושלמת. זו עובדה שנרולה מודע אליה היטב: החברה שלו, Improbable, בונה סימולציות עבור הצבא. לא ברור מדוע הדפוס הזה יתגלגל בעולם מדומה בצורה שונה, בהתחשב בכך שההתנהגות האנושית נותרת ללא שינוי. חשבו איך אנשים מתנהגים ברשתות החברתיות כיום.
המטאוורס, אם כן, הוא תפיסה על "עם סגולה" דיגיטלי: ההנחה שדברים יהיה שונים באיכותם אם רק ייעשו בעזרת מחשבים. בינתיים העולם שמחוץ למשקפי המציאות המדומה ימשיך, בשקט, להישרף.