ביידן, השבוע, חוגג את נצחונו. ניצח את טראמפ בנשקו-הוא / צילום: Associated Press, Alex Brandon
אני מודה ללא חמדה שרשימתי על סיבובי הבחירות באמריקה ובישראל עמדה להיפתח במלים, "המחנה הליברלי-שמאלי סבל תבוסה היסטורית בשתי הארצות כמעט בעת בעונה אחת. הדיסקרדיטציה של ממשלת ההפכים לפיד-בנט משתווה להתמוטטות המפלגה הדמוקרטית של ג'ו ביידן בבחירות לקונגרס ולמושלי המדינות. אנחנו רשאים לדבר על משבר אוניברסלי של מפלגות ליברליות וסוציאל-דמוקרטיות".
אופס. איזו התמוטטות ואיזו דיסקרדיטציה. בזמן של משבר כלכלי, האינפלציה החמורה ביותר זה 40 שנה ויותר, וציפיה כללית למיתון חריף; בזמן של כשלון אכיפה בגבולה הדרומי של ארה"ב, עם מאות אלפי מסתננים מאמריקה הלטינית; ובזמן של עלייה בפשיעה העירונית - לא זו בלבד שמפלגת השלטון ניצלה מהתמוטטות, היא אפילו ניצחה בבחירות לסנאט, וצמצמה את פער הפסדיה בבית הנבחרים במידה שהדהימה את רוב רואיה.
הבחירות לכנסת ה-25 הקימו לתחייה את הנחום-תקום של הפוליטיקה הישראלית, בנימין נתניהו. הוא עמד להחליף חיוכים וקריצות עם דונלד טראמפ. זה האחרון השתלט לחלוטין על המפלגה הרפובליקאית, וקבע את זהותם של כמעט כל מועמדיה בבחירות, כולל אנשים שייחוסם היחיד היה עבדותם הנרצעת לטראמפ. אבוי למי שניסו להתנגד.
טראמפ - והילת המנצח
ההנחה היתה שמועמדי טראמפ ירכבו על "גל אדום" אל רוב עמדות הכוח בקונגרס, וינצחו בבחירות למושלי מדינות ולבעלי כהונות בכירות במדינות. טראמפ, מאחר שציפה לניצחון גדול, הועיד את יום ג' השבוע להודעה רשמית על מועמדותו לנשיאות. השאלה לא היתה אם המפלגה תמנה אותו, אלא אם מישהו יעז לנסות ולשבש את הכתרתו. הסקרים הראו שלאיש אין סיכוי.
הילת מנצח ריחפה עליו, אף כי הוא הפסיד בבחירות לנשיאות ב-2020 בהפרש של שבעה מיליון קולות. בשבוע שעבר ההילה נגוזה. הגל הגדול לא גאה. ביידן ומפלגתו לא טבעו. הרפובליקאים הם אלה החורקים שיניים, מפריחים האשמות, וממתינים לגואל. עיתון פרו-טראמפי נלהב, ניו יורק פוסט מבית רופרט מרדוק, מרח את טראמפ על עמוד השער שלו עם הכתובת 'טראמפטי דאמפטי', משחק מלים על שיר הילדים האנגלי המפורסם. כמה שטראמפ שנא את זה. הוא רגיל להטביע את יריביו בלעג, הוא אינו רגיל להיות יעד לחצי הלועגים.
אז איך זה קרה? איך הופרכו כל הציפיות הטבעיות? השאלות האלה יחפשו תשובות עוד ימים רבים, אולי שנים. כל מומחה פוליטי בכל ארץ דמוקרטית ילמד את המשתנים במשוואת 2022. אבל הסכמה כלשהי מתגבשת על עניין אחד: ביידן צדק, כאשר החליט לתקוף חזיתית את נאמנותה של המפלגה הרפובליקאית לדמוקרטיה. אני אומר צדק, לא מפני שהוא צדיק; אלא "צדק" במובן הזה שהטקטיקה כנראה עבדה להפליא.
זה לא היה הרושם בזמן מערכת הבחירות. הסקרים חזרו והראו שרוב האמריקאים אולי מודאגים מעתיד הדמוקרטיה, אבל לא במידה המשפיעה על שיקולי ההצבעה שלהם. הדמוקרטיה תפסה מקום שביעי, או משהו כזה. אסטרטגים ופרשנים יעצו לנשיא להנמיך טון ולדבר על הדברים החשובים, זאת אומרת יוקר המחיה והאינפלציה. לא יועיל לנשיא להגביר את הקיטוב ולהעליב המוני רפובליקאים. "להעליב" היא מלה שחזרה ונשמעה.
מה שמזכיר את הדילמה של מפלגת העבודה בבחירות של 1996. היא היתה יכולה להעמיד את רצח יצחק רבין במרכז מסע הבחירות שלה, כדי להוקיע את ההסתה שהניבה אותו, את המסיתים שהוסיפו להנהיג את הימין, את האוירה הציבורית שבה לאומנות רצחנית נעשתה אופציה טבעית.
המפלגה שניצחה ארבע שנים קודם תחת התווית "מפלגת העבודה בראשות רבין" מחקה את רבין. לא מליבה, כמובן, אבל מתעמולת הבחירות שלה. הנימוק היה "לא להכתים ציבור שלם". הסקרים הראו שהמוני מצביעים "ייעלבו" מן הניסיון המשתמע או המפורש להטיל עליהם את האשמה. זה היה רצונו של שמעון פרס, וזו היתה הנחייתו של חיים רמון, שניהל את מסע הבחירות.
השיקולים היו רציניים, הטעמים היו נאצלים, אבל התוצאות היו קטלניות. על ברכי ההחלטה ההיא נולדה רבע המאה של בנימין נתניהו, המתארכת עכשיו פוטנציאלית לשליש מאה.
ספר כזבים חדש
הרפובליקאים אמנם חרקו שיניים למשמע התקפותיו (הלא מהוקצעות) של ביידן. הם האשימו את הנשיא שהוא מנסה להסיח את דעת הבוחרים מן השאלות "האמיתיות" שעל הפרק. הם דיברו בזלזול על מאורעות 6 בינואר 2021, כאשר המון מוסת של תומכי טראמפ הסתער על משכן הקונגרס, כבש את מליאותיו, ואיים לעשות שפטים בסגן הנשיא הרפובליקאי (שלא היה נאמן דיו לטראמפ) וביושבת ראש הדמוקרטית של בית הנבחרים (שהיא וגם בעלה הם כידוע בני מוות).
ממש כמו בישראל 27 שנה לאחר רצח רבין, גם בארה"ב שנתיים ופחות לאחר מאורעות ינואר, הניסיון להכחיש את חומרתם, או אפילו את עצם התרחשותם, הוא חלק טבעי של הרטוריקה הימנית. בישראל, האמונה ש"רבין נרצח בידי השב"כ" תתחלף יום אחד ב"השמאל רצח את רבין". משהו מעין זה נוסה כבר אז, והיה כה אבסורדי עד שלא קנה מהלכים. אבל בפרוש עידן סמוטריץ'-בן גביר, ספר כזבים חדש עומד לתפוס את מקומו של הזיכרון ההיסטורי.
המטרה לעולם אינה מקדשת את האמצעים. ניצחון אלקטורלי אינו מצדיק הסתה או קיטוב מכל צד שהוא. אבל הרפובליקאים כועסים מפני שנשיא דמוקרטי שאל חץ מאשפתו של דונלד טראמפ, משח אותו ברעל, ירה ופגע. מי שירצו, ילמדו.