ח"כ מירי רגב, הליכוד (רבע לחמש, גלי ישראל, 9.11.22) / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
בשבוע שעבר ניתן גזר הדין בפרשה שזעזעה את המדינה, במרכזה ילדה בת 10 שהותקפה מינית כששכבה במיטתה על-ידי אדם שפרץ לביתה. מה שתפס את תשומת-הלב הציבורית היה העונש, 5 שנות מאסר בפועל. רבים ראו את העונש הזה כעונש מקל, מה שהוציא הרבה אמוציות בשני צדי המתרס הפוליטי.
"מזעזע. זילות בנפשה וגופה של ילדה שתישא עימה צלקות נפשיות לכל החיים. הגיע הזמן שיתנו עונשי מאסר ממושכים בעבירות מין", צייץ סגן שר החוץ עידן רול מ"יש עתיד". לדברי ח"כ איתמר בן גביר, גזר הדין "הוא עדות מובהקת לכך שמערכת השפיטה שלנו בקריסה ערכית מוחלטת". ח"כ מירי רגב אף יצאה בקריאה לשופטת: "איך את כאישה, כאמא, כבת, יכולה לקבל החלטה כל-כך גרועה, עלובה?"
● כשאי-אפשר לספר הכול, מערכת המשפט תלויה באמון הציבור. איך מחזירים אותו? | דעה
לא ניכנס כאן לשאלה האם העונש שנגזר הוא העונש הראוי. ובכל זאת, נראה שהרבה מהאמירות לא נשענו על תשתית עובדתית. את זו ננסה לספק כאן: איך באמת התקבל גזר הדין? איך המקרה המזעזע הזה מוליד עונש מאסר בפועל שעומד רק על 5 שנים?
נתחיל בעובדות המקרה: בינואר 2021 הנאשם - אז קטין בן 17 וחצי - פרץ יחד עם אדם נוסף לבית ביישוב בדרום. הנאשם נכנס לחדר בו ישנו ארבעה ילדים, ביניהם הקורבן, ואז הוא ביצע מעשים שלא נחזור עליהם כאן. בהתאם להסדר הטיעון שנחתם בין פרקליטות מחוז דרום לבין הנאשם, הוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ולפיכך נקבע בהכרעת הדין כי הוא ביצע עבירות של נסיון למעשה סדום בקטינה, מעשה מגונה בקטינה והתפרצות למקום מגורים.
איך קובעים עונש לקטין?
יש כמה דברים שצריך לעבור עליהם כדי להבין את גזר הדין. ראשית, גילו של הנאשם. כאמור, הוא ביצע את המעשים טרם מלאו לו 18. למה זה משנה, ולמה בעצם מקלים עם קטינים? "היחס השונה שמפעילה מערכת אכיפת החוק כלפי קטינים נגזר בעיקר מחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) שנחקק ב-1971 ומתיקון 14 לחוק מ-2008", אומרת לנו ד"ר שירן רייכנברג, עו"ד ומנחת הקליניקה לזכויות נוער וצעירים במצבי סיכון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. "חוק זה הוא שמכתיב את העיקרון הכללי לפיו בטיפול בקטינים שעברו עבירה, יושם דגש מיוחד על הפן השיקומי של הקטין. כלומר, היחס המערכתי יהיה כזה שמכוון להשתלבותו התקינה של הקטין בחברה כדי שיוכל לקיים אורח חיים נורמטיבי".
סעיף 1א(א) לחוק הנוער קובע: "מימוש זכויות של קטין, הפעלת סמכויות ונקיטת הליכים כלפיו ייעשו תוך… מתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו". פסיקה של העליון מ-2009 (ע"פ 49/09) פירטה את השיקולים בהם יש לנקוט כשגוזרים את דינו של קטין: גילו של הקטין בעת ביצוע העבירה, הבעת חרטה כנה ואמיתית על ביצוע העבירה ונטילת אחריות למעשיו, עברו הפלילי של הקטין, סיכוי השיקום של הקטין וחומרת המעשים.
אבל למה החוק קובע כך? "אחד הרציונלים מאחורי התפיסה הזו הוא שאנו רוצים לייצר חברה בטוחה", מסבירה עו"ד רחל דניאלי, הממונה הארצית על ייצוג נוער בסניגוריה הציבורית הארצית. "לכן, עלינו לשאול את עצמנו מהו האמצעי היעיל ביותר למניעת הישנותן של עבירות. כאשר מדובר בקטינים, האמצעי השיקומי והטיפולי יעיל לאין ערוך בהשוואה למאסר ממושך מאחורי סורג ובריח".
פרופ' טלי גל, ראש הקתדרה לזכויות ילדים ונוער בפקולטה למשפטים והמכון לקרימינולוגיה באוניבריסטה העברית, מסבירה ש"יש שלושה שיקולים מצטברים מהם נגזר שראוי שתהיה התייחסות שונה לקטינים שעברו עבירה: הראשון הוא שמידת האחריות המשפטית והאישית של קטינים היא פחותה מכיוון שיכולתם לרסן דחפים עדיין נמצאת בהתפתחות ואינה מושלמת; השני הוא שהנזק ההתפתחותי שמסב עונש לקטין הוא עוצמתי יותר והשיקול השלישי הוא שלאור שלב ההתפתחות בו הקטין מצוי, סיכויי שיקומו גדולים יותר".
בנייר עמדה של הסניגוריה הציבורית שהוגש לפני מספר חודשים לכנסת, מצוין שמחקרים לימדו שיחס זהה לקטינים פוגעים מינית ולמבוגרים היו בלתי אפקטיביים ואף הרסניים עבור הקטינים. מנגד, המחקרים כן מראים "תמונה מעודדת ביותר של שיעורי הצלחה טיפולית גבוהים מאוד" ברבים מהקטינים הפוגעים.
עם זאת, במקרה שלפנינו, בתוך מרחב הענישה המותאים לקטינים, בית המשפט מצא את גילו של הנאשם, שהתקרב ל-18, דווקא כסיבה להחמיר בעונש. סיכויי השיקום של הנאשם, לעומת זאת, דווקא היוו סיבה בעיניי בית המשפט להקל בו.
איפה העונש עומד ביחס למקרים דומים?
דבר נוסף הוא הענישה המקובלת למעשים כאלה. הפרקליטות דווקא רצתה עונש חמור יותר, והפניתה לפסקי דין. אך בית המשפט קבע כי המקרים שאליהם הפנתה המאשימה הם חמורים מהמקרה הנ"ל וגם ביקר את הפרקליטות: "לא ברור לנו כיצד המאשימה עתרה לעונש החורג משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, וזאת מבלי לנמק את עתירתה או לבססה בפסיקה מתאימה (או בפסיקה הקרובה להיות מתאימה)". ההגנה מצדה הפניתה לפסיקות העוסקות בענייני קטינים שביצעו עבירות מין חמורות כלפי קטינים. בפסיקות הללו העונשים נעו בין מאסר במעון נעול ל-3 שנות מאסר. אלא שלגבי רוב המקרים, בית המשפט קבע כי מדובר במקרים קלים יותר מענייננו.
התקדימים לא היוו את כל השיקולים. בהתאם לכללים שפורטו בפסיקה מ-2009, בית המשפט נתן כשיקול להקל בעונש את עצם "ייתור הצורך בהעדת הקטינה", ולהחמיר בעונש כיוון ש"עד היום למעשה הנאשם לא הצליח להעמיק ולגלות אמפתיה לסבלה של הקטינה באירוע" ועצם העובדה שבמקביל יש נגדו הליכים משפטיים על עבירות רכוש. בסופו של דבר, הוחלט לדון את הנאשם למאסר בפועל למשך 5 שנים, שני מאסרים על-תנאי ופיצוי בסך 70 אלף שקל לקטינה.
אז האם העונש אכן קל בצורה יוצאת דופן? מהסקירה של בית המשפט עולה שהעונש אינו קל יותר מעונשים במקרים בעלי נסיבות דומות. כך גם טוענת עו"ד דניאלי: "עם כל הקושי שבדבר, עבירות המין שנעברו כאן מצויות ברף התחתון של החומרה, אולם העונש שנגזר מצוי ברף גבוה ביותר. גם כשמשקללים את הנסיבות המחמירות, בהן עבירת ההתפרצות וגילו של הנאשם - עדיין קשה למצוא תקדים לעונש כל-כך חמור ביחס למקרה דומה".
אבל ניתן לטעון שהתקדימים יצרו מצב אבסורדי שצריך לתקן. לפרופ' גל יש אזהרה לפני שממהרים לעשות זאת: "יש לנתק בין החיבור שנעשה בתפיסה הרווחת בין האמפתיה לקורבן העבירה לבין חומרת העונש המוטל על נאשם. ההנחה השגויה לפיה הבעת אמפתיה גוררת בהכרח ענישה מחמירה יותר מביאה לתוצאות חברתיות הרסניות".
לדבריה, "ראוי להפריד בין שני האלמנטים האלה: הסיוע לקורבן העבירה אינו הולך יד ביד עם העונש שמוטל על הנאשם. אפשר - וצריך - לסייע לקורבן, במקביל לגזירת עונש מותאם שיהיה יעיל לחברה ולנאשם כאחד".
לקריאה נוספת:
גזר הדין בגרסה שמותרת לפרסום (תפ"ח 43865-02-21 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין))
ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני ואח'
חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971
נייר עמדה של הסניגוריה הציבורית ביחס למספר הצעות חוק
התנהגות מינית פוגעת של קטינים: היקף התופעה והטיפול של הגופים הציבוריים בה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת