קלינט איסטווד בסרט ''הארי המזוהם'', 1971 / צילום: Reuters, MPTV
1
בסרט "היו זמנים בהוליווד" מ־2019, הבמאי קוונטין טרנטינו עוסק בשתי תימות: אסתטיקה קולנועית וספקולציות נוסח "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו) היה משחק בסרט "הבריחה הגדולה", או מה היה קורה לוּ השחקנית שרון טייט (מרגו רובי) לא הייתה נרצחת ע"י הכת של צ'רלס מנסון ב־1969. ספרו של טרנטינו שיצא לאור החודש, Cinema Speculation, עוסק גם הוא באותן תימות: קולנוע וספקולציות, שהרי סרטים רבים היו עשויים להיראות באופן שונה לו הדברים היו מתגלגלים אחרת, אמנותית או עסקית.
2
כמבקר קולנוע, לטרנטינו יתרונות משמעותיים: ראשית, הוא אינו מנומס כלפי מושאי הביקורת שלו. הוא מעריך סרט או יוצר תוך כדי הכרה בחסרונותיהם, ומנמק את טיעוניו בענייניות וישירות, מבלי לגרוע מההישג הקולנועי והאומנותי. שנית, הוא כותב על סרטים כמו שהוא מדבר עליהם: בהתלהבות מתפקעת בנתונים ותובנות, שממקמים את הסרטים בהקשרים רחבים, קולנועיים, סוציולוגיים ופוליטיים. ושלישית, הוא משוחרר מפוליטיקלי קורקט.
3
השחרור מהפוליטיקלי קורקט מאפשר לטרנטינו להכיר בריאקציונריות של הסרט "הארי המזוהם" מ־1971, בכיכובו של קלינט איסטווד ובבימויו של דון סיגל, ובהצלחה הגדולה שלו, שנבעה מהנחמה שמצא בסרט קהל שברובו היה ימני, שמרני, לבן ומבוגר. בו בזמן הוא כופר בתיוג שלו כסרט פאשיסטי.
4
טרנטינו מכתיר את הסרט "נהג מונית" מ־1976 כאחד הסרטים הטובים שהוא ראה. במקביל הוא מבקר את הבמאי מרטין סקורסזה שליהק, בלחץ האולפנים, את חברו הלבן, הארווי קייטל, לתפקיד הסרסור, ולא שחקן שחור, כפי שכתב פול שרדר בתסריט המקורי.
הוא סבור שהחשש של אולפני "סוני" מ"מהומות של שחורים", לו התפקיד היה מלוהק כמתבקש, חושף את "הגזענות האמיתית". בעידן הנוכחי, בו נמנעים מללהק שחקנים מאוכלוסיות מיעוט לדמויות של נבלים, אלו תובנות חתרניות. טרנטינו מוסיף לניתוח של "נהג מונית" גם ספקולציה. מה היה קורה אילו הבמאי בריאן דה פלמה - זה שהעביר את התסריט למרטין סקורסזה - היה מביים את "נהג מונית". התיאורים של טרנטינו כל כך קולנועיים, שאפשר כמעט לדמיין איך את סצינת הסיום מחליפה סצינה בנוסח סרט האימה "קארי", אחד מסרטיו הידועים של דה פלמה והסרט הראשון שמבוסס על ספריו של סטיבן קינג.
5
עוד סרט שטרנטינו מעלה לגביו ספקולציות הוא "הבריחה" מ־1972, בבימויו של סם פקינפה ובכיכובם של סטיב מקווין ואלי מק'גרו. את מי היה צריך ללהק לתפקיד קרול מקוי, גיבורת הסרט? את סיביל שפרד, שהיתה אז בת הזוג של הבמאי המיועד פיטר בוגדנוביץ', ולכל הדעות התאימה יותר לדמות בתסריט? או את מק'גרו, שכולם חשבו שהיא לא מתאימה לתפקיד, אבל היא היתה נשואה אז למפיק ההוליוודי רב העוצמה רוברט אוונס? האם פיטר בוגדנוביץ', שלבסוף נזרק מהסרט, היה יכול לעשות אותו טוב יותר מפקינפה?
6
טרנטינו מספר בספרו כיצד התבגר בסביבה "שחורה". הסיפורים שלו על הביקורים בבתי קולנוע "של שחורים", עם חברים שחורים צשל אמו, מסבירים לא רק את האסתטיקה הקולנועית שלו, אלא גם את נקודת המבט הייחודית שהוא סיגל לדמויות שלו, שחורות ולבנות כאחד, ואת מערכות היחסים ביניהן. בפרק האחרון של הספר, טרנטינו מתאר את החברות שנרקמה בינו לבין בחור שחור מבוגר בשם פלויד וילסון, נווד בטלן שחלם להיות תסריטאי, שלמשך תקופה גר איתו ועם אמו בבית. טרנטינו מכיר בהשפעה המהותית של וילסון על התפתחותו כיוצר, ומספר כיצד וילסון דירבן אותו לכתוב תסריטים ואף נטע בטרנטינו הצעיר את הרעיון לסרטו "ג'אנגו ללא מעצורים" מ־2012, מערבון בכיכובו של ג'יימי פוקס, המתרחש בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים האמריקנית.
7
טרנטינו כמעט לא עוסק בספר ביצירה שלו, אלא בעיקר ברגעים הקולנועיים שהותירו עליו רושם עז בילדותו, אותם הוא מנסה לשחזר בסרטים שלו. הוא מתאר את עצמו כילד הצופה בסרטים ש"לא מתאימים לגילו", יחד עם אם יחידנית ליברלית, שמוטרדת יותר מלהראות לבנה את החדשות בטלוויזיה מאשר את האלימות בקולנוע. "הקונטקסט הוא שחשוב", אמרה לו אז אמו.