עיריית חולון / צילום: Shutterstock, Roman Yanushevsky
עיריית חולון חייבה דר רחוב מזה 20 שנה, בן 69, בתשלום ארנונה של 160 אלף שקל, לאחר שרשמה אותו כמחזיק במבנה תעשייתי בעיר. דר הרחוב פנה לעירייה שתבטל את רישומו כמחזיק בנכס ותפסיק את הליכי הגבייה נגדו, אך העירייה סירבה לבחון את טענותיו מטעמים פורמליים.
● הפסד לקניון TLV: ישלם ארנונה של מאות אלפי שקלים על 62 מחסנים ריקים
● בתל אביב, בנס ציונה ובמודיעין: משרד הפנים רוצה שתשלמו ארנונה הרבה יותר גבוהה
עתירתו של דר הרחוב על ההחלטה לבית המשפט המחוזי לעניינים מינהליים בתל אביב התקבלה. השופטת גיליה רביד קבעה כי העירייה התנהלה בחוסר סבירות קיצוני, וחייבה אותה לאפשר לדר הרחוב לטעון נגד החיוב ולהפסיק עד אז את הליכי הגבייה נגדו.
"ההחלטה נגועה במקרה זה בחוסר סבירות קיצוני. מצופה מהרשות שלא לאטום את אוזניה למול מה שעשוי להוות תוצאה בלתי הוגנת שכרוך בה עוול לאזרח. הדבר נכון שבעתיים כאשר עסקינן בעוול שנגרם לאזרח מוחלש", קבעה השופטת.
פסק הדין מגולל את הסיפור הקפקאי כיצד רשמה עיריית חולון את מנשה זרחי, דר רחוב, כמי שמחזיק נכס מסחרי עצום ברחוב הסולל בעיר במשך 4.5 שנים, לפי חיוב של 5,500 שקל לחודשיים. זאת בשל אמירה של בעל הנכס שהסתכסך עם אחיו, ללא כל בדיקה, לאחר שזרחי החזיק במבנה הפרוץ חפצים שלו. העירייה התעלמה מתצהיר של מנהל הארנונה שקבע, שנה וחצי לאחר רישומו כמחזיק, כי זרחי לא מתגורר במקום, וסירבה לשמוע את טענותיו, תוך שהסתמכה על החלטת ועדת ערר שהתקבלה שנים מאוחר יותר בעניינו של האח, אחד מבעלי הנכס.
סכסוך בין אחים
הסיפור התחיל לפני כעשור. זרחי, המוכר לשירותי הרווחה בחולון, נהג לישון תחת עץ מול הנכס באזור התעשייה בעיר. המבנה ששימש בעבר כמפעל לציפוי מתכת לאבזמים והיה שייך לאחים דורון ועמי קופרפיש, שקיבלו אותו בירושה.
בשנת 2012 הופסקה הפעילות במפעל. זרחי הניח במפעל, שהיה פרוץ ומוזנח, מעט חפצים אישיים וגרוטאות שאסף באישור בעלי המגרש. בשלב מסוים האח דורון קופרפיש, מבעלי המפעל, ביקש ממנו לבצע שיפוץ בנכס ונתן לו מפתח. העבודות נעצרו עקב בעיות מבניות, וכלי העבודה והחומרים שהביא נותרו במקום, לצד כמה גרוטאות. זרחי המשיך להתגורר ברחוב תחת העץ באותו הזמן.
האחים קופרפיש הסתכסכו, ונוצרה מחלוקת מי מחזיק בנכס וחייב בתשלומי הארנונה. במסגרת ערר שהגיש האח עמי, הוא טען כי אחיו החזיק בנכס, ולחילופין טען כי זרחי שפלש לנכס מחזיק בו. לאור טענתו של עמי, העירייה רשמה את זרחי כמחזיק משנת ממאי 2016, זאת למרות שלא נערכה בדיקה.
השופטת ביקרה את התנהלותה של עיריית חולון ברישום ללא כל בדיקה, קבעה כי "אין די בהבל פיו של אדם כדי להוות אסמכתא עבור העירייה", והדגישה כי הנטל הוא הטוען.
רביד גם ציינה כי "האפשרות שאדם כמו העותר, שאפילו איננו שוכר דירה למגוריו, יסכים במודע לשלם סכום של 2,750 שקל לחודש דמי ארנונה עבור שטח מסחרי עצום-ממדים, מוזנח ופרוץ, רק כדי להניח שם מספר גרוטאות - היא מראש אבסורדית".
הרישום לא שונה
שנה וחצי מאוחר יותר, בשנת 2018 נערך ביקור בנכס, ומנהל הארנונה של העירייה מצא כי זרחי לא מחזיק בנכס. אלא שהרישום לא שונה, והדיון בעניינו של האח עמי בוועדת הערר התנהל במשך 4 שנים. במסגרת הדיון טענה העירייה בעצמה כי זרחי אינו מחזיק בנכס, למרות שפעלה באופן הסותר אמירה זו והותירה את הרישום על שמו.
ועדת הערר אישרה לבסוף את החזקתו של זרחי בנכס ממאי 2016. זרחי העיד בהליך, אך לא היה צד, ולא היה לו כל מעמד בהחלטה.
במהלך השנים הגיש עמי תביעה נגד זרחי לפינויו מהנכס ותשלום על שימוש בנכס. התביעה על התשלום נדחתה, וניתן סעד פינוי. בית המשפט באותו הליך ציין כי השאלה אם זרחי יכול להיחשב כמחזיק לארנונה לא הוכרעה. רק בשנת 2020 שינתה עירייה את ההחזקה בחזרה לעמי. השופטת רביד קבעה כי הליך הפינוי שפתח עמי נועד לבסס את הטענה כי זרחי פלש לנכס, למרות שלא התבקש כלל לפנות את חפציו.
זרחי, שיוצג בהליך על-ידי עו"ד ענת אסייג מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים, טען כי הפך לשעיר לעזאזל של עמי בניסיון לפטור את עצמו מתשלומי הארנונה, לאחר שלא הצליח לרשום על שם אחיו. הוא טען כי הנכס מוזנח, פרוץ, לא ראוי לשימוש, ואין בו חשמל או מים. את חפציו הוא פינה מהנכס כבר בשנת 2018.
השופטת רביד הביעה תמיהה על החלטת ועדת הערר לאשרר את רישומו של זרחי משנת 2016, למרות שלאחר מכן מנהל הארנונה קבע כי הוא אינו מחזיק בנכס. העירייה מצידה נאחזה בקביעת ועדת הערר, למרות שזרחי לא היה בעל מעמד בערר, מלבד במתן עדות, ולא הייתה לו דרך לערער עליה.
השופטת ניסתה במהלך הדיון להביא את העירייה להסכים לבחון את העניין מחדש, אך העירייה סירבה. "ההגינות שמצופה מרשות ציבורית הייתה מחייבת התנהלות אחרת", ציינה רביד.
עיריית חולון: "אין ביכולתנו לבצע חקירה על כל דיווח"
מעיריית חולון נמסר בתגובה: "העירייה פועלת על-פי החוק ומבצעת רישום מחזיקים בספריה על-פי דווח של בעל נכס או של המחזיק בו. מטבע הדברים, אין ביכולתה לבצע חקירה ודרישה על כל דיווח שכזה בשל היקף המחזיקים והמשאבים, ודבר זה אף נקבע על-ידי בית המשפט העליון.
"כך היה גם במקרה זה, כאשר בעל הנכס דיווח לעירייה על החזקתו של מר זרחי בנכס ועל השימוש שהוא עושה בו. כאשר מר זרחי טען בפני העירייה כי הוא אינו המחזיק, העירייה בדקה את הטענות ולאחריה הודיעה לבעל הנכס כי היא רואה בו כמחזיק. כתוצאה מכך, בעל הנכס פנה לוועדת הערר וטען בין השאר כי מר זרחי הוא המחזיק. בנסיבות אלה, העירייה לא פעלה לגביית החוב והותירה את רישומו של מר זרחי כמחזיק בנכס אך על-תנאי, עד לאחר הבירור בוועדת הערר.
"ועדת הערר קיבלה את טענותיו של בעל הנכס וקבעה כי מר זרחי הוא המחזיק בנכס, כפי שרשמה העירייה מלכתחילה. ועדת הערר שדנה בערר בעל הנכס לא ראתה את עצמה כמוסמכת לצרף את מר זרחי כצד פורמלי אלא כעד בלבד; בית המשפט המחוזי שדן בעתירת זרחי סרב לבקשת העירייה לצרף את בעל הנכס לעתירה, ואיפשר למר זרחי להגיש השגה על חיובו כדי לברר את טענתו, על אף שזו נשמעה במסגרת עדותו בערר בעל הנכס".
עת"מ 61245-03-22