גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בית משפט / צילום: Shutterstock, New Africa

הכותבת היא עו"ד , שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע ששוויו של כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואים על ידי מי מבני הזוג יתחלק ביניהם בזמן הגירושים, חוץ מרכוש שהתקבל כמתנה או בירושה. עיקרון זה לא תקף כאשר בן הזוג שקיבל רכוש במתנה או בירושה שיתף אותו עם בן זוגו על ידי רישומו בחלקים שווים, או אם מדובר בכסף, על ידי הפקדתו בחשבון משותף. אולם גם בן זוג שהשאיר את הרכוש רשום בבעלותו הנפרדת, לא יכול להיות רגוע ואינו מוגן מפני הסיכון שבעת הגירושים הרכוש יחשב כמשותף, אם לא ערך הסכם ממון לגביו, במיוחד אם מדובר בדירת המגורים.

דוגמה לפסיקה ברוח זאת ניתנה השבוע בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר קיבל ערעור שהגישה אישה על דחיית תביעתה ביחס לדירת ירושה של הבעל על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בני הזוג נישאו בשנת 2006 וזמן קצר לאחר מכן הבעל ואחיו ירשו את דירת הוריהם, רבע לכל אחד. החל משנת 2008 בני הזוג התגוררו בדירה ושילמו לאחים דמי שכירות בגובה שלושה רבעים מדמי השכירות הראויים. בשנת 2011 בני הזוג חתמו עם האחים על הסכם לרכישת חלקם בדירה שהוערכה בסך של 2.5 מיליון שקל, אולם לא עמדו בתשלומי המכר וההסכם לא קויים.

בשנת 2017 פרץ סכסוך בין בני הזוג והאישה הגישה תביעה לאכוף את הסכם המכר, אך גם לאחר שהתקבלה תביעתה, לא עמדו בני הזוג בתשלומים לאחים והדירה נמכרה לבסוף לצדדי ג' תמורת סך של 4.5 מיליון שקל, כלומר הבעל קיבל סך של 1,125,000 שקל עבור חלקו ברבע הדירה. האישה הגישה תביעה נוספת, הפעם לחייב את הבעל לשלם לה מחצית מתמורת רבע הדירה שקיבל, בטענה לשותפות מכוח הנישואים, אך הבעל התנגד וטען שמאחר שמדובר בזכויות שהוא קיבל בירושה, הרי לפי החוק האישה אינה שותפה להם.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האישה. נפסק כי כדי להתגבר על סעיף החוק המחריג זכויות ירושה מהנכסים המשותפים של בני זוג, בן הזוג התובע צריך להראות "דבר מה נוסף", כלומר ראיה שמצביעה על כך שבן הזוג שירש את הנכס, יצר בפניה מצג על פיו הנכס משותף וכי היא הסתמכה על מצג זה.

בית המשפט התרשם כי חיי הנישואים בין בני הזוג היו בעייתיים לכל אורכם, היה ביניהם ריחוק רגשי והם התנהלו בהפרדה כלכלית ובחשבונות נפרדים, ולכן לא סביר שהאישה האמינה שהבעל מתכוון לחלוק איתה זכויות שהוא קיבל בירושה. בית המשפט גם החזיק לרעתה את העובדה שלא דרשה מהבעל לרשום חלק מהדירה על שמה, אפילו במועד שבו הם חתמו ביחד על הסכם מכר מול אחיו.

בבית המשפט המחוזי התהפכה התוצאה. על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, "דבר מה נוסף" שהיה על האישה להוכיח כדי להתגבר על מגבלת החוק ביחס לנכס ירושה, מצא את ביטויו בעובדה שמדובר בנישואים ארוכים, בנכס שהיה דירת המגורים של הצדדים, בהשתתפותה הכלכלית של האישה בשיפוץ נרחב שעשו הצדדים בנכס, ובכוונה של הצדדים לרכוש את חלקם של האחים בדירה כדי להפוך אותה לדירה משותפת.

כמו כן בית המשפט המחוזי פסל את השיקול של איכות חיי הנישואים וטיבם, וקבע כי לצורך חלוקת רכוש אין זה עניינו של בית המשפט לקבוע עד כמה טובים היו חיי הנישואים ובלבד שהיו "הרמוניים וסבירים". לאור דברים אלה נפסק שהאישה עמדה בנטל, ולכן תקבל מהבעל מחצית משווי התמורה שקיבל, בנוסף ל-30 אלף שקל כהוצאות משפט.