לוח זיכרון ברחוב אלברט אגרונוב בקירמיזי קסבה. יישוב עם רוב יהודי מוחלט / צילום: אסיף מסימוב - ויקימדיה
כשהישראלי הממוצע שומע את המילה "שיעי", קרוב לוודאי שהוא חושב על קיצוניות דתית, על משטר האייתוללות של איראן ועל משמרות המהפכה. כשמוסיפים את המילה שהיד מצטרפים לאסוציאציות כנראה גם פיגועי טרור. אבל אחת מחברותיה הטובות של ישראל והידידה המוסלמית היציבה מכל היא מדינה שיעית ברובה, הסמוכה לאיראן - אזרבייג'ן. בעיר הבירה באקו משתרעת "שדרת השהידים", בית קברות ואנדרטה לגיבורי האומה ובהם סמל השריון אלברט אגרונוב, גיבור המלחמה היהודי של המדינה שבלב בקווקז.
● כך הפכה הברחת מהגרים מקובה אל תוך ארה"ב לתעשיית ענק שמגלגלת מיליארדים
● כל העולם חושב שהוא פיטר את סטיב ג'ובס. עכשיו הוא חושף את הסיפור האמיתי
● חזרה למשרדים אות מעבר למטא-וורס? עתיד העבודה ב-2023
אגרונוב נהרג במלחמת נגורנו קרבאך הראשונה, סכסוך עם ארמניה על חבל הארץ השנוי במחלוקת שקרע את הקווקז בשלהי תקופת ברית המועצות ובשנים הראשונות של עצמאות המדינות לאחר התפרקותה של האימפריה הסובייטית. זכרו והנצחתו של אגרונוב תופסים מקום מרכזי באזרבייג'ן: לפני שלוש שנים הוסר הלוט מאנדרטה לזכרו שנבנתה בלב באקו, והרחוב שבו היא ניצבת נקרא על שמו; בית הספר בו למד נקרא בית הספר על שם אלברט אגרונוב, כמו גם בית ספר בעיר גובה בצפון המדינה, ממנה הגיעה המשפחה; לאחר מותו זכה לעיטורים שונים והטנק בו נלחם מוצג במוזיאון ההיסטוריה הצבאית; וביום הולדתו ב-25 באפריל נערכים אירועים המוקדשים לזכרו ושמו מונצח באירועים רבים, בהם קונצרטים ותחרויות קראטה.
בישראל סיפור על גיבור מלחמה יהודי במדינה מוסלמית עשוי אולי להיתקל בהרמת גבה. אבל הגיוון האתני של אזור הקווקז הוביל לכך שבמשך מאות רבות חיו אלו לצד אלו מוסלמים, נוצרים ויהודים בתור שכנים וחברים. השטח שהוא כיום אזרבייג'ן עבר טלטלות ושינויים רבים לאורך ההיסטוריה, נוודים טורקמנים התיישבו באזור במאה ה-11 והתגבשו בהמשך לכדי העם האזרי, שעד ל-1991 ידע עצמאות רק בין 1918 ל-1920.
השינויים הרבים במשטרים במרחב הקווקז לאורך השנים וההגירה בתוך האזור הובילה להתיישבות יהודים רבים במרחב ההררי שבין העיר גובה (קובה, Quba) לבין דרבנט, ברפובליקת דאגסטן שכיום היא חלק מרוסיה, וכן במוקדים קטנים נוספים. אלה מכונים "יהודי ההרים". הם דוברי שפה יהודית בשם "ג'והורי", מעין מקבילה מקומית ליידיש וללדינו, שמתבססת על פרסית. אותם יהודים מתפללים יחפים, משום שהם רואים עצמם חלק ממרחב בעל רוב מוסלמי, ובחגים הם אף מתפללים על שטיחים. הקהילה הצמיחה לאורך השנים אנשי עסקים שהפכו להיות אוליגרכים במוסקבה, ואף את קירמיזי קסבה, עיירה סמוכה לגובה - ואחד משני היישובים היחידים מחוץ לישראל שיש בו רוב מוחלט של תושבים יהודים, לצד קריית יואל בניו יורק.
"לא שאלו 'מה הדת שלך?'"
מלחמת העולם השנייה הביאה לטלטלה רבה באזור. מכונת המלחמה הנאצית אומנם לא כבשה את אזרבייג'ן, אבל הטלטלה השפיעה גם על היהודים תושבי המרחב. אחד מיעדי החזית הדרומית במבצע ברברוסה ב־1941 היה השתלטות על באקו שהפכה למוקד הפקת הנפט של ברית המועצות. למהלך היו שתי סיבות: מחד גיסא, ניתוק אספקת הנפט לברית המועצות, ומאידך גיסא - כיבוש מוקד הנפט עבור "הנעת" הכיבושים הנאציים.
זו גם התקופה בה אנו מצטרפים לסיפורה של משפחת אגרונוב. בשל הצורך בידיים עובדות לתעשיית הנפט הפורה בבאקו, תושבי אזרבייג'ן ידעו כי לא יגויסו לצבא הסובייטי אם יועסקו בתאגיד האנרגיה המקומי, שנחשב אז כמשק לשעת חירום. על כן, אהרון אגרונוב בן ה־18 עבר מגובה לבאקו, והועסק בתעשיית הנפט. הוא עבד לעיתים במשמרות של 20-18 שעות, וגם אחרי תום המלחמה בחר להישאר בבאקו, שם הקים משפחה יהודית שומרת מסורת.
השנים חלפו והמשפחה הלכה וגדלה עד שב־1969 באמירג'ן, פרבר של באקו, רעייתו לאה ילדה בגיל 42 את בן הזקונים של משפחת אגרונוב - עשירי במספר - אלברט. "הרגשנו אותו דבר כיהודים מול השכנים האזרבייג'נים שלנו", מספרים בני משפחת אגרונוב, שעלו לימים לישראל ומתגוררים היום בעכו. "בשכונה שלנו היו ארמנים, רוסים, מוסלמים - וכולם כמו משפחה. אף אחד לא שאל 'מה הדת שלך?' למדו איתנו גם ארמנים בכיתה, כולל עם אלברט".
על הילד אלברט מספרים במשפחה כי היה בעת ובעונה אחת פיקח ומלא חוש הומור. "אצלנו במשפחה זו הייתה משימה של הגדולים לשמור על הקטנים", משתף אחיו רנטיק אגרונוב. המשפחה מספרת כי אלברט היה מוזיקאי מוכשר, ואהב לנגן על פסנתר. מי שהייתה בקשר קרוב מאוד לאלברט היא אחייניתו הצעירה ממנו, סבטה יעקובי. "הוא היה חבר של כל השכבה, של השכנים, של כולם", היא מספרת. "אהבתי שהוא היה מנגן בפסנתר, ואני הייתי רוקדת. הוא היה אדם מלא שמחת חיים".
בדומה לכל בני גילו בברית המועצות, ב־1987, בגיל 18, אלברט גוייס לצבא הסובייטי - והוצב בכוחות השריון בגיאורגיה. במהלך שירותו שנמשך עד 1989 הוא התקדם והפך למפקד טנק, כאשר בתווך נשלח עם חבריו ליחידה לסייע בטיפול ברעידת האדמה העזה שהכתה בארמניה ב־1988. זו הייתה תקופה שבה, בצל שקיעתה של ברית המועצות, התחילו להרגיש את המתח בין אזרבייג'ן לבין ארמניה. לאחר שחרורו אלברט חזר לבאקו, ועבד במפעל לייצור משאבות נפט. הוא שהה בבירת אזרבייג'ן בתקופה הקשה של התפוררות ברית המועצות, ובמה שנודע כ"ינואר השחור" ב-1990 אז עשרות אלפי חיילים סובייטים פשטו על העיר, הרגו מעל 100 אזרחים ופצעו מאות.
אזרבייג'ן זכתה לעצמאות ב-1991 עם התפרקות ברית המועצות, אך בה בעת, התחוללה מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה מול ארמניה, שזכתה לסיוע רוסי. תחילה, פניו של אלברט לא הופנו לגיוס למלחמה, אלא לעלייה לישראל. הוא אף טיפל בנושא, וכבר קיבל אישור עלייה מהסוכנות. זו לא הייתה תקופה נעימה לחיות בה באזרבייג'ן. המצב הכלכלי של המדינה הצעירה לא היה טוב, והשלטון לא היה יציב. מ־1990 ועד 1993 מונו שישה נשיאים, בזמן שבו צבא אזרבייג'ן התקשה בחזית מול ארמניה.
"זו המדינה שלי"
אולם, לאלברט זה לא שינה. בעת שהוריו שהו בכלל באוקראינה, בן הזקונים למשפחת אגרונוב החליט להתגייס ולתרום מניסיונו הצבאי למולדתו. בפעמיים שביקר בביתו לאחר שהתגייס ניסה להרגיע את המשפחה בטענה כי "הכל בסדר", אבל זה לא הרגיע את אמו לאה שניסתה לשכנע אותו לחזור הביתה. אבל אלברט התעקש להישאר בצבא הצעיר. "זו המדינה שלי", הסביר. כיום, אחיו רנטיק, שהמתין לאלברט כדי שיסיים את תפקידו בצבא ואז יעלו יחד לישראל, אומר כי "אלברט הלך לצבא בשם המולדת והפטריוטיות". רנטיק מאשים את "מיכאיל גורבצ'וב והפוליטיקה הפנים־סובייטית", בכך שהשכנים האזרבייג'נים והארמנים הפכו לאויבים. "כשהתחילו הפגנות בבאקו בקריאה לעצמאות, החיילים הסובייטים הגיעו - וזה בעבע את המתיחות. הרוסים רצחו חפים מפשע, והגנו על הארמנים".
הקרבות בנגורנו קרבאך החלו עוד ב־1988 לאחר החלטת הפרלמנט של החבל, בעל הרוב הארמני, לפרוש מאזרבייג'ן בשל רצון להסתפח לארמניה - אבל בינואר 1992 הלחימה עלתה שלב. "אלברט הצטרף לחטיבה שלנו בינואר 1992 בתור מפקד טנק", מספר קפטן חדג'י אזימוב בן ה-65, יו"ר עמותת השריון של אזרבייג'ן, שהיה מח"ט שריון בן 33 במלחמת נגורנו קרבאך הראשונה. "את הטנקים שלנו הרכבנו מטנקים ישנים ומטנקים שנגנבו מרוסיה כמו T-55. אלברט החליט לתפוס טנק שמספרו 533, וסירב לעזוב אותו כי '33 זה מספר טוב ליהודים'. בדיעבד, הטנק הזה אכן הפך למפורסם מאוד באזרבייג'ן".
במרץ 1992, אלברט עם הטנק שלו ושני טנקים נוספים יצאו לעיר האסטרטגית שושה בחבל המריבה, אז בעלת רוב אזרי מוחלט. הם יצאו בחסות הלילה, במטרה שלא ישימו לב אליהם - ואכן הצליחו. "הם לחמו עם הכוחות המיוחדים של אזרבייג'ן, שצברו ניסיון רב ממלחמת אפגניסטן", מציין אזימוב. בתקופה זו הוא הפך לדמות שמזכירה את סיפורי הגבורה על אביגדור קהלני בקרבות עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים: הובלת הצלחה מדהימה של כוח שריון זניח בהיקפו ביחס לאויב.
"נתתי פקודה להגן על הכביש לשושה במטרה שהכוחות הארמנים לא יוכלו להיכנס לעיר", מספר אזימוב, "ובגלל ההצלחה של אלברט - הם הציעו 5 מיליון רובלים על ראשו. אלברט לבדו הוריד תשעה טנקים ארמנים ועוד כמה נגמ"שים ומשוריינים". באחד מהאירועים, שלפי סיפור מפי בני התקופה הוביל את הארמנים להציע את פרס המיליונים על ראשו של אגרונוב, הוא הצליח באמצעות פגז אחד להשבית שני טנקים ארמנים. "סנדוויץ' יהודי", הגדירו זאת חבריו של אלברט.
מה היו התכונות הבולטות של אלברט?
"הוא היה 'אח' של כולם", משתף המח"ט, "כולם אהבו אותו. הוא דיבר אזרבייג'נית זכה, היה זמר ומוזיקאי. הלוחם האהוד ביותר בחטיבה. היו כאלו שהתחמקו מהמלחמה, אך הוא בחר להתנדב ולכן אהבו אותו".
מה ייחד את אלברט כמפקד?
"רוח הלחימה שלו והדבקות במשימה. הצבא האזרבייג'ני היה במיעוט מספרי מול הארמנים. עם אלברט היו עוד שני טנקים, חמישה נגמ"שים ורכב משוריין אחד. מעטים מול רבים, ממש כמו הסיפור שלכם בחנוכה. יחד הם עשו כל מאמץ לאפשר לאוכלוסייה האזרחית האזרבייג'נית לעזוב את שושה עם מינימום נפגעים, תוך שאלברט מגן על האדמה שלנו. אגרונוב תמיד אמר 'זו המולדת שלי, ואני נלחם להגנתה".
מה הזיכרון הכי בולט מאלברט?
"באזור הלחימה היו הרוגים ופצועים אצלנו ששכבו על הקרקע, והוא לא רצה לדרוס אותם בדרכו ליעד. לכן, הוא היה יוצא מהטנק, ומרים פצועים והרוגים מקרב הצבא האזרבייג'ני לטנק ומחזיר אותם לבסיס. מעבר לכך, הוא היה מכוון את הנהג של הטנק לאן לנסוע בלי לדרוס את הגופות והפצועים". אך לסיפור גבורתו של אגרונוב אין סוף טוב: ב־8 במאי 1992, "באחת הפעמים, כשיצא מהטנק, צלף ארמני ירה בו והרג אותו".
הלוויה עם רב ומולא
את הבשורה על מותו של אלברט לא קיבלה המשפחה בצורה מסודרת מקצינת נפגעים. הערבוב אשר שרר באותה תקופה בין הדרג הפוליטי לבין הדרג הצבאי הוביל לכך שגורמים פוליטיים הם אלה שהגיעו להודיע כי "אלברט נפל". אחותו של אלברט, סופיה אגרונוב, נכ חה בבית כאשר הודיעו על נפילתו של אלברט. "אני זוכרת את זה כמו אתמול, את העצב העמוק מאוד שנפל על המשפחה", היא מספרת בקול שמבהיר כי הגעגוע לאלברט לא מרפה. "אבא קיבל זאת קשה במיוחד".
לאחר מותו של אלברט, קפטן אזימוב שוחח עם אביו ושאל אותו "היכן לקבור אותו? בבית עלמין יהודי?", וזה השיב "היכן שנקברו כל הנופלים במלחמה למען המולדת". לכן, הוחלט לקבור אותו בשדרת השהידים בבירה באקו. "היה קהל רב מאוד בהלוויה", מציין המח"ט, "היה רב והיה מולא. לאחר מותו, יצרו צל"ש מיוחד לשריונרים על שם אגרונוב". אינספור אזרחים אזרבייג'נים ליוו אותו בדרכו האחרונה ובשבעה עצמה נכחו זה לצד זה מנהיגי דת יהודים ושיעים. החיבוק הממלכתי האזרבייג'ני הגדול לא עזר לשברון הלב של האבא אהרון. לאורך השנה שלאחר מותו של אלברט, הוא עלה לקברו על בסיס יומיומי. כעשרה ימים לאחר האזכרה הראשונה של בן הזקונים שלו, הוא נפטר.
אמו של אלברט, לאה, אף היא קיבלה באופן קשה את מותו של בן הזקונים שלה ואף אמרה "חבל שלא הלכתי איתו". עם זאת, היא הצליחה להרים את עצמה. "היא החזיקה את עצמה בשביל המשפחה", מסבירה בתה סופיה. לאה וילדיה עלו בכמה פעימות לישראל עד ל־1995, והיא נפטרה ב־2013. המשפחה מתגוררת בעכו, עיר שהפכה למוקד של עולים מהקווקז. הציונות תמיד הייתה ברקע במשפחה, שראתה באזרבייג'ן את המולדת המשפחתית אבל במדינת ישראל את המולדת ההיסטורית. אבל גם עם העלייה לישראל, הטרגדיה של משפחת אגרונוב לא נגמרה. אחד מהאחים, איליה, עלה כבר ב־1992 וכשרנטיק הגיע ארצה ב־1995 הם נפגשו למשך שעתיים. שעות ספורות לאחר מכן, איליה נפגע בתאונת דרכים שבה הייתה מעורבת משאית - ונהרג.
"מאוד כואב שאלברט נפל ונהרג, גם היום, אבל זה גורל", אומר רנטיק. "באזרבייג'ן נולדנו וגדלנו, אם היו מגייסים אותנו, אז גם אנחנו היינו הולכים לצבא". הוא מספר ש"לאלברט רוחשים כבוד רב גם היום. שר ההגנה האזרבייג'ני, עוזר הנשיא ומשרד התפוצות מנהלים איתנו קשר, כשבכירים אזרבייג'נים מגיעים לישראל הם מגיעים לבקר אותנו בעכו. כשאנחנו נמצאים בבאקו בזמן יום העצמאות ויום הזיכרון שלנו בישראל, הם מכבדים אותנו בטקסים".
כחלק מהנצחתו, חבריו לצוות הטנק הגיעו לאחרונה לשושה ותלו שלט עם דמותו. "אלברט איתנו ולא השארנו אותו מאחור", הכריזו. "הבן היהודי של העם שלנו איתנו בשושה".