גם על חשבון הטווח הקצר, המגזר העסקי מוכרח להביע את דעתו
הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב
תפקידו של המגזר העסקי בחיים הציבוריים הוא סוגיה כבדת משקל שמצויה במחלוקת בכל העולם. יש הסבורים שמוטב למגזר העסקי להישאר ב-ד' אמותיו ולעסוק במה שהוא יודע, בעסקים ובמאמצים ליצור הכנסות ורווחים, ולהשאיר את הזירה הציבורית לפוליטיקאים, ובמידת הצורך, גם לארגונים אזרחיים. אלה גם יטענו שלדעות של אנשי עסקים, כמו גם של אמנים, אין משקל עודף על דעותיו של מאן דהוא. יתרה מזו, כך אומרים, מעורבות אנשי עסקים בזירה הציבורית, מסוכנת לעסקיהם שכן הם חושפים עצמם לסכנה של חרם מצד לקוחותיהם, אלה מהם שחושבים הפוך, וגם לתגובה מאנשי השלטון והרגולציה שיראו את מעשיהם בעין 'לא יפה'. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם בעידן של 'רשימות שחורות' של מפלגת 'נעם' (איזה שם הם בחרו לעצמם).
כבר היו דברים מעולם. חרם על אסם בעקבות התבטאות של דן פרופר, חרם על סלקום בעקבות הפגנה שקראה לדו קיום ישראלי-ערבי בעיצומו של מבצע 'שומר חומות'. החרמות, למיטב ידיעתי, לא צלחו.
שינוי איטי
בארה"ב, חברות עסקיות, וגם ראשיהן ברמה האישית, מעורבים עמוק בזירה הציבורית, כולל בסוגיות שהן פוליטיות בהגדרתן. הבעת תמיכה במועמדים לנשיאות, במפלגות, במועמדים לקונגרס ולרבות תרומות (חלקן מושחתות) בהיקפים ניכרים, וגם בסוגיות ציבוריות כמו הזכות להחזיק נשק, הפלות ועוד.
ומה בישראל? רמת המעורבות של חברות עסקיות בחיים האזרחיים הייתה מאוד נמוכה עד לפני כעשור. המחאה החברתית של קיץ 2011 עשתה משהו לחברות עסקיות ומידת המעורבות שלהן גברה בשנים האחרונות, דוגמת סלקום, נייס (אל על), שטראוס (נשים, לה"טבים), ושורת אנשי עסקים שהתייצבו נגד מדיניות ההגירה של הממשלה דאז. אלה, להבדיל מארה"ב לא נושאים פוליטיים טהורים, אלא סוגיות של זכויות אדם, והבעיה היא שיש כאלה שידאגו לצבוע אותם מיד בצבעי ימין-שמאל.
עכשיו, בעקבות שטפון הצעות החוק ה'דחופות' וההזויות, הייתה התעוררות של המגזר העסקי: מכתב ההייטקיסטים ובהצטרפות אליו של כ-120 אנשי ונשות עסקים, ובימים אלה גל של חברות שמודיעות שהן לא תעשינה עסקים עם אנשים/עסקים שינצלו את סעיף 'האמונה הדתית' כדי להחרים אוכלוסיות.
קודם כל בן אדם
כמי שכותב ומתבטא לא מעט גם בנושאים שאינם נוגעים במישרין לתחום עיסוקי בשוק ההון, שאלתי את עצמי לא פעם: האם מותר לי כאיש עסקים להביע דעותיי בפומבי? והתשובה היא כן, ובלבד שיובהר שהעמדה לא בהכרח מייצגת את החברה, ובוודאי לא את עובדיה. ועוד שאלתי: האם צריך לנקוט עמדה? והתשובה היא כן רבתי. והשאלה השלישית: האם זה כדאי עסקית? והתשובה היא כן ולא. יותר לא מאשר כן, כשהתשובה תלויה באופי החברה ובמידת התלות שלה בלקוחות מקומיים וברצון הטוב או הרע של השלטונות.
בשנת 2011 כתבתי בהקשר מסוים של זכויות אדם, כך: "אני מבקש להזכיר לחבריי, אנשי העסקים, שלא נולדנו כאלה. איש עסקים, כמו כל אדם אחר, הוא קודם כול בן אדם, אח"כ אזרח המדינה ורק לבסוף - איש עסקים". את המאמר סיימתי כך: "אם הקהילייה העסקית תמשיך בדרכה ותיתן לרוח הרעה להשתלט על המדינה, היא תהיה זו שגם תשלם את מחיר האדישות, והפחד שגזרה על עצמה. השתיקה של המגזר העסקי היא פתרון נוח מאוד באופן זמני. חשבון המצפון והחשבון העסקי אף הוא, יוגש לה ביום מן הימים, והוא לא כ"כ רחוק כפי שהוא נשמע".
אסור לו למגזר העסקי לעשות את חשבון הטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך בהתמודדות על אופייה וערכיה של המדינה. למגזר העסקי יש הרבה מאוד כוח, במיוחד כשהוא פועל בשיתוף פעולה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בימים אלה כנגד חקיקת "סעיף האמונה". לא זו לא מרידה ולא המרדה. זו זכותו וזו גם חובתו.
