אסתר חיות, נשיאת העליון ויריב לוין, שר המשפטים / צילום: יוסי זמיר, דני שם טוב
לפני כשנה הגעתי לאחד מבתי החולים עם קרוב משפחה שחש כאבים בחזה. בעוד שקרוב משפחתי נאנק מכאבים על אחד הכסאות, הלכתי לאחות האחראית במיון וסיפרתי לה את הסיפור. האחות אמרה, ''תמתינו'' בלי להסתכל עליו ובלי לבדוק את מצבו. לאחר זמן מה, עקפתי אותה ופניתי לגורם אחר במיון. הוא אמר לי, שכל המיטות תפוסות וניאלץ להמתין. פניתי אליו שנית וביקשתי אם בכל זאת אפשר בינתיים רק לעשות לו אק"ג. לאחר שכנוע קצר, הוא הסכים. הבדיקה הצביעה על חריגה מן הנורמה, והוא אמר שצריך להמתין לבדיקות הדם. מדי פעם בפעם, פניתי לאחות האחראית ושאלתי אותה אם היא זוכרת שאנחנו ממתינים, והיא דחתה אותי בקש מבלי להסתכל עליי וכל שכן על המטופל שלא בדיוק טופל. לאחר כמה שעות, מתקשרים מהמיון ''איפה אתם?! תבואו מיד''. לא אאריך, אך אספר שרק לאחר יומיים ולאחר אין ספור תחנונים התבצע הצנתור שהצביע על חסימת עורק של קרוב ל־100%.
הסיפור הקטן הזה הוא סיפורה של המערכת הציבורית בישראל. קריסה או תפקוד חסר במיוחד, הוא נחלת כמעט כל תחום בשירות הציבורי. קבלת היתר בניה, תור לאורתופד, הוצאת דרכון, קבלת טיפול פרא־רפואי בחינוך המיוחד, המתנה לדיור ציבורי או קבלת יומך בבית המשפט. המערכת קורסת.
הפוקוס הלך לאיבוד
מי שחושב שהמערכת המשפטית מתפקדת למופת, משלה את עצמו וחי בדמיונות. הליכים אזרחיים נמשכים שנים, וכך גם תיקים פליליים. השופטים מוצפים בהם. אדם או חברה שכספם בידם, יכולים להתיש את הצד השני ללא כל סנקציה של ממש, וחוטא יוצא נשכר פעם אחר פעם. עד שאדם מורשע בפלילים יכולות לחלוף שנים ארוכות. אנשים בוגרים מפחדים להתערב בריב בין נערים, פן ירצחו אותם. אין הרתעה, אין אכיפה. חוק - יש. סדר - לא ממש.
הרפורמה המוצעת על ידי שר המשפטים יריב לוין מטבע הדברים גוררת סערה־רבתי. מאז שהוצגה על ידו נדמה כי כל המדינה עצרה מלכת, וכולנו עסוקים מבוקר ועד ליל בפסקת ההתגברות או בעילת הסבירות וכן בהרכב הוועדה לבחירת שופטים.
ברמת המאקרו וברמה העקרונית אני מזדהה עם הכיוון של לוין. יש לי לא מעט השגות על המהלך, ואני חושב שהוא לא אפוי דיו וגם מוגזם בחלקו, אבל בגדול הוא מוצדק. גם אם לא מסכימים על הפרטים, לעניות דעתי קשה להתכחש על עצם הצורך בשינוי.
אבל הפוקוס הלך לגמרי לאיבוד. בהחלט יש מקום לדון על מעמד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, וכך גם על עילת הסבירות, הצורך בפסקת התגברות, שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון והאם נכון שיהיה לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים. אבל בזמן שאנחנו מתווכחים על הקצפת, הלחם והמים של המערכת הזו נשכחים ולא מטופלים כלל.
אם לוין רוצה לקנות את אהדת הציבור, מומלץ שיעסוק בדברים שבאמת נוגעים מדי יום לציבור. הרפורמה הכי בהולה והכי דחופה היא קיצור וייעול דרמטי של התיקים האזרחיים. לא פחות מכך, דרושה רפורמה בהולה בסחבת הבלתי נגמרת של הליכים פליליים, שפוגמת בהרתעה ובאכיפה מצד אחד וגורמת לעינוי דין ואולי אף להודאות שווא מן הצד השני.
שופט? עדיף ללמוד יוונית
העיסוק הבלתי פוסק במתח בין הממשלה לבג"ץ הוא חסר פרופורציה למול ההזנחה הטוטאלית של הבעיות והקשיים בהליכים היומיומיים.
בהקשר זה, איני יכול להתעלם מדבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. במסגרת ראיונות התבהלה שנתן לכלי התקשורת, הוא אמר לברוך קרא מחדשות 13 כי היה מתפטר אם הרפורמה של לוין הייתה עוברת. "אני הייתי מתפטר. אין לי מה לעשות שמה. אם כל מה שאני עושה שם זה לעשות דברם של הממשלה, של ראש הממשלה, של הכנסת, אין לי קיום כרשות עצמאית - אז עדיף לי לשבת וללמוד יוונית".
ב־2019 כאשר נדונה בסך הכל "פסקת התגברות", אמר הנשיא לשעבר ברק כי היה שוקל להתפטר. "אם אני הייתי שופט בבית המשפט העליון במצב כזה, או אם הייתי נשיא, אני הייתי שוקל התפטרות. למה לא? מה יש לי לעשות שם? תפקידו העיקרי של בית המשפט העליון הוא להגן על הדמוקרטיה ולהגן על החוקה. הוא לא יכול להגן על הדמוקרטיה ולא יכול להגן על החוקה אם אין לו כלים לזה".
הציטוטים הללו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר ברק הם לא פחות ממדהימים. אם מבטלים את עילת הסבירות בהחלטות מינהליות או אם מאפשרים לכנסת לחוקק פסקת התגברות - אין טעם בכלל להיות שופט בבית המשפט העליון. התפקיד מיותר. עדיף ללמוד יוונית ואין מה לעשות שם. היחס המזלזל והמחפיר בלחם והמים של המערכת: הכרעה בסכסוכים אזרחיים ומיצוי הדין עם נאשמים בפלילים - הוא לא פליטת קולמוס. כך השיח הציבורי מתנהל המון שנים.
כאשר מפגינים צעקו לראש ממשלתנו שהם זקוקים ללחם, השיב להם בן גוריון "לחם אין לי, חזון יש לי". ציטוט יפה ללא ספק, אבל הציבור לא יכול להישאר רעב ללחם.