טום ניידס, שגריר ארה''ב בישראל. ''הציבור בישראל לא רוצה הטפת מוסר מאמריקה'' / צילום: צילום מסך כאן 11
משקלם האובייקטיבי של שגרירים בהכרח פחת במרוצת השנים. לפנים הם היו באי כוח מלאים של ממשלותיהם, ברוח תוארם הרשמי ("Plénipotentiaire", בצרפתית). לא פעם הם היו מעמידים את ממשלותיהם בפני עובדות מוגמרות.
● למה אנחנו צריכים לפחד מ-ChatGPT? | הצוללת
● מצאתם עובד סופרסטאר? לא בטוח שזה לטובתכם | WSJ
● דן פרופר פורש מאסם אחרי 56 שנה ומסביר למה אסר על ילדיו לעבוד בחברה: "זה חומר נפץ" | ראיון
התלות בשירותיהם הקלאסיים התמעטה ביחס ישיר להצטמצמות המרחקים וזמני התקשורת. אבל הם עדיין חסרי תחליף, לפחות במובן אחד: הם נציגיהן הנראים והנשמעים ביותר של ארצותיהם במקומות מושבם.
גובה הפרופיל הציבורי שלהם הוא תוצאה של משקלם האישי, ובייחוד של משקל ממשלותיהם. הם צריכים להתהלך בזהירות, לבל ייחשדו שהם מתערבים ב"ענייני פנים", אבל הם גם צריכים להיזהר שלא להשתתק אוטומטית, כל אימת שהממשלה המארחת מצמידה תווית של ענייני פנים לנושאים רגישים.
שגרירי ארה"ב, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה, הם הרבה יותר מנציגים דיפלומטיים. הם מייצגים את מנהיגת העולם החופשי, את מקור ההשראה (הלא־מושלם) של הדמוקרטיות. כל כך הרבה חוקות נתפרו בהשראת אמריקה; כל כך הרבה תבניות של התנהגות פוליטית בחברה חופשית התעצבו על פיה.
"כולל כיבוד שלטון החוק"
ב־1976, הקונגרס הקים חטיבה חדשה במחלקת המדינה של ארה"ב, 'המשרד לענייני זכויות אדם ועניינים הומניטריים'. ב־1994 שונה שמו ל'משרד לענייני דמוקרטיה, זכויות אדם ועבודה'. בראשו עומד פקיד בכיר, 'המזכיר העוזר', או סגן שר, שמינויו מחייב את אישור הסנאט. לפי אתר האינטרנט של המשרד, הוא נועד "לעודד ערכים אוניברסליים, כולל כיבוד של שלטון החוק, מוסדות דמוקרטיים וזכויות אדם".
בעצם ייסודו של המשרד ארה"ב קיבלה עליה את המשימה של קידום הדמוקרטיה בעולם. בהגדרה האמריקאית, דמוקרטיה אינה נבחנת רק על פי האקט התקופתי של הצבעה, אלא באופן שבו מוסדותיה מתנהלים בין הצבעה להצבעה. במרכזה של הדמוקרטיה עומד שלטון החוק.
הקונגרס הטיל על המשרד הזה להכין דוח שנתי על מצב זכויות האדם בעולם. ביקורת עניינית נמתחת בו גם על בעלות ברית קרובות של ארה"ב, כולל הדמוקרטיות שבהן.
ההחלטה להקים את המשרד באה בזמן של הפשרה כלשהי במלחמה הקרה בין המערב לגוש הסובייטי. בוושינגטון היו לא מעט אנשים רבי השפעה שעיקמו את חוטמם. הם רצו לשרת את האינטרסים הלאומיים על פי הבנתם, בלי שים לב לדמוקרטיה.
הנשיא קרטר היה הראשון שמינה סגן שר, בעצם סגנית, לענייני זכויות אדם. הוא הכריז, במאי 1977, שארה"ב לא תתפתה עוד לתמוך בכל דיקטטור המבטיח להילחם בקומוניזם. ואמנם, בהנהגתו, ארה"ב שינתה כיוון והתחיל פירוק זוחל של רודנויות צבאיות באמריקה הלטינית.
נתיניהם של בני הכלבה
היו שגיאות, מהן דרמטיות מאוד. אבל מדיניות החוץ האמריקאית סיגלה לעצמה צביון חדש. היא לא הסתפקה עוד במציאת "בני הכלבה שלנו" (התבטאות מפורסמת של הנשיא רוזוולט משנות ה־30). היא התחילה להיאבק לטובת נתיניהם של בני הכלבה.
בשנות ה־70 היא הטילה סנקציות כלכליות על בריה"מ. ב־1986 היא מילאה תפקיד מפתח בהפלת הדיקטטורה בפיליפינים. באותו הזמן היא הצטרפה אל הסנקציות הבין לאומיות נגד משטר האפרטהייד. היא הטילה אמברגו נשק על משטרי דיכוי, כולל משטרים אנטי־קומוניסטיים.
הרבה מאוד ממשלות חרקו שיניים, ומוסיפות לחרוק. הן חושבות שיש להן זכות ריבונית לגזול כמה חרויות שהן רוצות מנתיניהן. הבלתי מקוריות שבהן התרגלו להקניט את האמריקאים מה־על־האינדיאנים, או מה־על־השחורים־בדרום. אבל ארה"ב מעולם לא טענה שהיא מושלמת, או שאינה ראויה לביקורת. היא רק הדריכה את הדיפלומטים שלה לשאוף להרבה יותר מאשר שורות תחתונות בזירה של "יחסים דו־צדדיים".
לוחמים לזכויות אדם בכל העולם התחילו להסתמך על הדוח השנתי ועל המנדט שהניב אותו. ב־1989, סטודנטים סינים הציבו רפליקה של פסל החירות בלב בייג'ינג, בזמן מאבקם לטובת הדמוקרטיה. זה היה מקור של גאווה ושל תקווה, שלרוע המזל נכזב. זמנו אולי עוד יחזור ויבוא.
לא אדומים ולא צהובים
מה גדולה הייתה אכזבתי למראה שגריר ארה"ב בישראל, טום ניידס, בראיון לכאן 11, בשבוע שעבר. אני מציע לקוראות, גם לקוראים, לחזור ולצפות בו. בא־כוחה של מנהיגת העולם החופשי יצא מגדרו שלא להגיד שום דבר, שממנו יכלה להשתמע תמיכה קונקרטית במאבק להצלת שלטון החוק בישראל. הוא פלט קלישאות נבובות בשבח אחוז ההצבעה בבחירות האחרונות. "הציבור בישראל אינו רוצה שאמריקה תטיף לו מוסר", אמר.
בעניין אחר הכריז, "אינני מותח קווים אדומים או צהובים". צהובים. כל זה בא אגב עודף של חיוכים ושל צחקוקים בלתי מובנים מעיקרם. כמעט עלה על דעתי שהוא נוהג קלות דעת מיוחדת במראיינת, גילי כהן.
הייתכן שאמריקה לא תעמוד לצד מגיני הדמוקרטיה הישראלית? הייתכן ששיקולים פנימיים בארה"ב הביאו את הממשל להנחות את השגריר לחייך במקומות הלא נכונים, כדי שלא להכעיס הן את הרוב החדש בירושלים והן את הרוב החדש בבית הנבחרים בוושינגטון?
כך או כך, השגריר החמיץ את ההזדמנות לדבר בכנות באוזני בעלי ברית. אולי יועציו צריכים לתלות על קיר משרדו את המלים "נאמנים פצעי אוהב". משלי כ"ז. אולי יעמוד לו כוחו לפצוע קצת, באהבה כמובן, בפעם הבאה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר